איבדתי אותו, אני יודעת שאיבדתי אותו.
אני ראיתי אותו נסחף עם הזרם, אובד לי, מתחמק מאחיזתי.
לא יכולתי לעשות דבר, צעקתי וצרחתי.
נלחמתי על מגעו הרופף, היה אך רק שבריר שנייה שתקווה קטנה חדרה
למוחי, אמרה לי שהוא איתי, בטוח.
שאני סתם צועקת על האוויר והוא עוד במיטתו בביתו. שהוא לא
התאבד מולי, שהחיים שלו לא נמלטים מגופו.
חלמתי על הרגע הזה מהיום שבו הוא הפסיק להתקשר, שהוא הפסיק
לבוא, הפסיק להקשיב. הפסיק לראות.
ידעתי שזה יקרה, הוא היה חלש גם קודם.
הוא לא היה שורד.
זו אשמתי, אם רק הייתי יותר שם, יותר מקשיבה.
צעקתי לשמיים שיחזירו לי אותו, ציוויתי עליהם, אבל הם לא
שמעו.
הם עוד יראו. אני אצעד שם למעלה עם צבא של אנשים,
כל אחד צורח את שמו של אהוב אחר שנלקח באי-צדק משווע.
ואנחנו ננצח, כן! אנחנו ננצח!
והם יחזירו את כולם, וכבר לא יהיה אלוהים. ואף אחד לא ימות,
ואף אחד לא יחלה.
כי לא יהיה מי שיבחר מי או מה.
העם ישפוט. העם יחליט, האל ישתוק.
אנחנו נתייצב בשערי גן העדן באלפים, אלפי אלפים!
נתייצב בשערי גן העדן עם קלשונים מורמים וקולות חזקים שלא
יודעים מנוס.
והמלאכים ואנשי המוות יהיו עובדי עצות, הם יסתכלו למפקדים שלהם
בשאלה ובתחינה לפתרון, ואז הם יבינו שאי אפשר לעצור אותנו.
אנחנו צבא הצדק. וצבא הצדק תמיד מקבל את מבוקשו!
אך עברה דקה. עברו כבר שתיים והצבא?
לא בא.
לא נשמעה קריאה של זעם לעבר השמיים, לא היה ניצחון.
זה הייתה רק אני, אמא אחת. שהילד שלה הלך.
אני כבר מוכנה! אני אצעק לעולם! והוא יחזור...
אתה כבר יכול לחזור!
ושוב עברה דקה, ועברו גם שתיים ושום יד קטנה וחמה לא נגעה
בכתפי, שום חיבוק לא עטף את מותני.
נשארתי אמא אחת. שיודעת שהילד שלה הלך.