היא לא באמת הקשיבה מאז.
היא אף פעם לא באמת האמינה שמה שקורה מסביבה הוא אמיתי.
היא הייתה בעולמה שלה, בעולם עם הפיות, הדרקונים, הגיבורים
האמיצים והפנטזיה האיומה שלא נגמרת.

כולם אמרו עליה שהיא מעופפת, מה שהיה נכון לגמרי. אבל לה לא
היה אכפת.
בכל פינה היא ראתה ייאוש, צער וכאב. אפילו בתוך עצמה.

באותו יום שני הוא טייל ברחוב בלי דאגה על ראשו, שואב מן השמחה
שהייתה באוויר.
ואז הוא פגש אותה.
היא הייתה מושלמת. חכמה, מצחיקה, נאה, אמיתית.
הוא רצה לדבר איתה, לגלות מיהי. אך הוא לא יכל,
משהו עצר אותו רגע לפני שהוא עמד ללכת אליה.
אך רק כשהרגע שבו הוא יכל להחליט אם לגשת אליה או לא עבר, הוא
הבין את העובדה המצערת הזו, ולכן הוא נמשך אליה כמו כוכב אל
חור שחור בגלקסיה.
המפגש היה מועד לכישלון.
שני אנשים שייצגו את השלמות פשוט לא יכלו להיות ביחד, זה נגד
חוקי הטבע.
אך אף אחד לא יכל לעצור אותם מלרצות את המפגש.
המפגש עצמו היה חלומי, הכל ריחף באוויר והיה ריח של פריחה בחלל
סביבם.
הם לא יכלו להתנתק אחד מן השני.
היא ראתה את האסון הקרב אך לא יכלה לעשות כלום.
למרות שהם לא דיברו או אפילו התקרבו אחד אל השני הם הרגישו
כאילו הם כבר מדברים שעות על גבי שעות.
היא ראתה שהוא רוצה לבוא אליה. היא ראתה שהוא מרגיש את אותו
רגש שהיא מרגישה.
אך גם אותה משהו עצר מללכת בעצמה. כאילו קול במעמקי מוחה אמר
לה שהוא יותר מדי טוב כדי להיות אמיתי. יותר מדי טוב. אך משהו
בדרך שבה הוא הביט בה סיכמה הכל.
ובאמת כמו שאמרתי, מפגש זה הוא נגד חוקי הטבע אפילו מפגש רק של
מבט מול מבט.
אז הטבע התערב.
היא ראתה את האמבולנס נוסע.
היא רצתה לרוץ אחריו אך הכאב דבק בנשמתה ולא אפשר לה לזוז
ממקומה.
לאחר כמה שעות בבית החולים ראו הרופאים שאין לו סיכוי לשרוד.
ברגע שהוא נותק ממכשירי ההחייאה היא עצמה נותקה.
נותקה מהכל. מהעולם, מהחיים.
היא הפכה להיות חלולה. מנוכרת, רחוקה.
מאמציהם של משפחתה וחבריה לעזור לה לא עבדו.
היא נסחפה לאבדון כל כך עמוק שממנו אין דרך חזרה.
מאז אותו יום שני ההוא אף אחד לא ידע מה קרה לה.