הוא התעורר מהניתוח בעייפות. עיינו הכבדות מאינו להיפתח. הוא
ראה מולו דמות מטושטשת, ארוכת שיער ועירומה כביום היוולדה.
עייף הוא היה, והמשיך לישון. כשהתעורר בשנית, קם ממקומו והחל
לנוע לאיטו. הוא שוב פגש באותה אישה יפה, פזורת השיער
והעירומה. לא היו לו מחשבות מלוכלכות עליה בכלל, אבל הייתה לו
הרגשה מוזרה, שהוא מכיר אותה מאיפה שהוא, כאילו שהם מכירים
מילדות ורק עכשיו פגשו האחד את השניה.
היא פגשה את מבטו, וברחה משם לתוך החצר. הוא טייל להנאתו בחצר,
נשם את האוויר הצח ובחן את הנוף היפה. הוא בסה"כ הגיע לפה לפני
שבוע בערך, והוא די מרוצה. הוא מרגיש שהוא נולד פה, הוא ממש
מרגיש חלק מהאדמה הזו. לפתע, מאחורי אחד העצים, שמע קול פסיעות
דק. הוא הביט לכיוון הזה, וראה אותה. היא חייכה קלות בבושה,
והוא ניסה להפגין את שיא גבריותו.
הוא קטף אגס מהעץ והביא לה אותו. הם לא דיברו. הם לא היו
צריכים לדבר בכלל. הכל זרם בניהם חלק, מובן מאילו, כאילו פגשו
כבר בעבר, כמו מכרים ותיקים שיודעים אחד על השני את הכל. הכל.

זה היה נפלא. הם התהלכו להם בחצר, ללא הפרעה מאף אחד. עד שיום
אחד, היא פגשה מישהו אחר. הגבר הזר, ניסה להפגין את גבריותו
גם, וקטף למענה תפוח מהעץ. היא ידעה שאסור, אבל הפיתוי היה כל
כך גדול, עד שנתנה בתפוח ביס ו... רצה מהר להתחבא, כי הבינה
שהיא עירומה. אין היא רוצה שגבר זר יראה אותה עירומה... פגש בה
גיבורינו ושאל אותה לפשר מצבה.
היא, ללא היסוס, נתנה לו את התפוח, הוא לקח ביס ו... תפס בידה
ורץ מהר אל העץ הקרוב, עץ התאנה. שם, הכין להם בגדים מעלים.
כשהבין את פשר המעשה, החל להתרגז עליה. "אישה טיפשה! תראי מה
עשית! עכשיו בעל הבית יכעס עלינו שאכלנו מפרות חצרו והשתמשנו
בעלים לכיסוי גופינו היפה!" היא לא ענתה. שתקה. שתיקת הסכמה.
שתיקת כניעה.
הוא, לא נרגע. המשיך לצעוק: "מהיום, את תעשי הכל! את תתפרי את
הבגדים שלנו, תכבסי אותם ותגהצי אותם! אני אדאג להמציא הרבה
כלים, שאת תשטפי ותדאגי לניקיונם!!! אני אפילו אבנה בית, רק
בשביל שתנקי אותו, הבנת?"
האישה שתקה. "טוב" חשבה בליבה, "יום יבוא ואני אמציא בגד מיוחד
בשבילי, ואני אשרוף אותו מול העניים שלו!!! שילמד מה זה, החזיר
הזה!"

מאז, החיים כך התנהלו. הוא היה יוצא לשדה, מביא הביתה אוכל.
היא הייתה בבית כל היום, עם הילדים. טיפלה בהם, דאגה להם, עשתה
הכל כדי שהוא יהיה מרוצה. עד שהגיע היום הנורא מכל. בעל-הבית
פיטר אותו מהעבודה.
הוא חזר הביתה עצבני ומתוסכל, לא היה לו תאבון לאכול. איזה מזל
זה היה, כי בדיוק אישתו לא הספיקה להכין ארוחת ערב... אבל
למרות שלא היה לו תאבון, הוא התרגז שלא היה אוכל. הילדים כבר
ישנו, אבל הוא צעק, קילל ואף חבט באישה. היא שתקה. סבלה את זה,
העיקר שיירגע, שלא יעיר את הילדים. למחרת הגיע צו עיקול. בעל
הבית ביקש שיעברו דירה, בנוסף לכל.
לאיש נמאס. הוא לקח בנזין, שפך על הילדים והצית אותם. 'הם לא
צריכים לסבול בעולם הזה כמוני', אמר לעצמו תוך כדי השחזת סכין.
האישה לא הפריעה לו. היא הייתה מבותרת במטבח ובסלון בכמה
חלקים. כמה בדיוק הוא לא יודע, בסביבות 15 הוא הפסיק לספור.

הוא יצא החוצה, נשם את האוויר הצח והביט על הנוף היפה בחוץ.
"אך! איזה עולם! הייתי בגן-עדן, המשפחה שלי מלאכים ולי ברחוב
קוראים השטן!" חשב לעצמו. הוא רק לא ידע, שהוא נשאר בודד. לבד
בעולם. לבד.
אילו רק ידע איזה עונש מחכה לו בעולם הבא...