יום שני בצהריים, חזרתי מניחום אבלים.
אמא של חברה, עוד אחת שאלוקים ליקט לגנו.
מגיע מולי קו 30.
אין לי מושג מאיפה הוא הגיע ולאן הוא הולך,
אך, אני חייבת להגיע בזמן למסיבת סיום של אחותי הקטנה.
שלא תתאכזב.
מניחה את ראשי על שמשת החלון, עוברת בי תחושת לבד.
לא בדידות, לבד...
האוטובוס לא בדיוק מגיע לאן שאני צריכה
אני יורדת בתחנה הקרובה, מתבוננת בכרטיסיה.
בדיוק זה מה שהיה חסר לי! אין עוד ניקובים.
מתחילה לצעוד ברגל, 20 דקות הליכה מהירה.
הגעתי... ב"ה.
נעמדת בצד, תרה בעיניי אחרי אמי ואחותי.
פתאום אני קולטת אותה,  חיוך גדול מתפשט על פניה.
רק בשביל זה היה שווה לבוא!
ההצגה מתחילה.
שם ההצגה מכריזה אחותי "מנעורים לבגרות"
"לי יש עוד זמן" היא אומרת "אני רק עוד שנתיים אהיה בוגרת".
אני מחבקת אותה חזק: "בעיניי את כבר עכשיו בוגרת"
אני רואה איך השחקנים מתאמצים לזכור הכל בעל פה
לשחק כפי שלימדו אותם כל השנה.
כ"כ הרבה חיוכים, אנחות רווחה ושמחה בערב אחד.
ערב שכולו טוב, אומץ ואהבה.
תחושת הלבד עברה, במקומה הגיעה תחושת אהבה.
לעיתים אני כה מקנאה בהם.
רוצה ללמוד מהם, איך לתת, לאהוב ולסלוח.
כן... לפעמים גם לשכוח.
יש שיגידו שאחותי וחבריה מפגרים.
אני טוענת שהם פשוט מיוחדים!