כשנגמרות לך המילים,
כשנגמרים התיאורים,
כשאין לך מה להגיד - אפילו לא לעצמך...
כשהמצב נראה נורא,
כשאת מרגישה לכודה,
כי בעצם באמת אין מה לעשות;
אולי רק לחכות...
אל תתפתי לבכות,
הבכי לא יפתור.
כשכל העצב שבעולם,
כל העצב של כולם,
נכנס בתוכך ולא מצליח לצאת...
חבקי עצמך,
חזקי עצמך,
היזכרי בימים הטובים יותר;
בימים שלאף אחד לא היה אכפת,
בימים שגם אם היית לבד
היית חזקה
בימים שלא היה עצוב כל כך,
בימים שהעצב התחלק שווה בין כולם
ולא התרכז בתוכך.
היזכרי בימים מתוקים יותר;
בימים של נשיקות רכות,
של מילים נעימות,
מילים מחזקות מאמא מבינה,
חיבוק מבין מחברה טובה.
היזכרי בכל אלה...
כשאין איך לתאר את הסערה שבפנים,
כשאין מילים לספר סיפורים,
אין צלילים לשיר שירים,
כשיש לך רק מנעול על הפה,
וצווחה בראש...
כשרק לך נשמעת צעקה,
ושוב יורדת לך דמעה...
ועוד אחת,
ועוד אחת...
ועוד...
את לבד, יפה שלי...
נשארת לבד, פייה שלי...
בכי את בדידותך,
אך הסי בכייך.
חבקיני מרחוק,
אני מרגישה אותך בוכה,
את בוכה בתוכי,
איתי,
בבדידותי,
חיבוק חם ואוהב של פיות מרוחקות,
נשיקה מתוקה וקטנה על הלחי,
ודמעת בכי קטנה של עצב...
חיזרי אליי פייה שלי,
אל תמותי בגללם...
העצב הורג אותי,
הבדידות מענה,
והיותך רחוקה
כאוב מריחוקם של כל השאר...
אבל אין לי מילים
וגם לך.
וכשאין מילים,
ויש מנעול,
והנפש מתפרעת להשתחרר,
וזועקת,
וצועקת,
ודומעת עצב כה חזק...
גם את דומעת,
גם אני,
בתוכי החוצה - בכי דמעות של עצב.
בשורה האחרונה, "בכי" - תבכי במשקל ציווי. |
