היא הייתה כבת24  כשהחלה לעבוד בבית החולים "אלישבע" בנתניה.
מול בית החולים היה מן כפר, כפר תקווה היה שמו, אך חלק היו
קוראים לו "כפר הארורים".

רוב אלה שהתאשפזו בכפר זה, היו כאסירים אומללים של החיים, היו
אנשים שכונו "חולי נפש". אנשים הלקו ב:תסמונת דאון, הלם קרב,
סבלו מהתעללות בהיותם קטנים, או בהיותם בוגרים וכו'.

ניר היה מאושפז שם, הוא היה חולה בתסמונת דאון, הוא נולד עם
תסמונת זו.
ולפעמים, היה בורח לבית החולים הקרוב, בו עבדה שולה, אהובתו,
בסתר.
היה הוא טוען כי אוזניו סתומות ואינו שומע דבר, או שהיה לו כאב
פרקים נורא, אף על פי שהיא צעיר, הוא היה בן גילה של שולה, בן
24.

הוריו התאבדו לשנה הראשונה של חייו, בגלל הטרגדיה "הנוראה"
שקרתה להם, ניר. אף אחד מבני משפחתו סירב לקבלו ולגדלו ולכן
נשלח לכפר תקווה.

יום אחד, החליט ניר לעשות מעשה נועז לכבוד אהובתו -האחות
שולה.
והוא החליט להביא לה פרחים, כמו כל גבר שיעשה למען אהובתו.
אך הוא נתקל בבעיה-  בכפר, לא היו נותנים כסף ל"מאושפזים" .
ואז עלה הרעיון במוחו-הוא יביא לה פרחים מבית הקברות השוכן לא
רחוק מכפרו.

האחות שולה הייתה עייפה. היה זה יום שישי, יום קבלת המטופלים
העמוס ביותר בשבוע. לפתע שמעה דפיקה קלה על דלתה.
היה זה ניר, עם זר פרחים נבולים וקמולים, ועם חיוך על שפתיו.
מכיוון ששולה הייתה טובת לב לכל מטופליה באשר בעיותיהם, קיבלה
את הזר בשמחה וחייכה לניר.

אהבה התפתחה בין השניים, משהו שאף אחד לא היה יכול לעלות על
דעתו:אחות צעירה עם מטופל הלוקה בתסמונת דאון.
הם התחתנו כעבור שלושה חודשים, ונולד להם בן, אילן.
אילן היה עיוור, חירש ואילם בעקבות אביו -אשר הוריש לו את
הגנים ההרוסים שלו.
שולה התאבדה, ובעקבותיה גם ניר... ואילן?
אילן הניח על קברי אימו ואביו....פרחים מקבר אחר שהיה
בסביבה..
והצטרף לכת....כת הארורים.....!