בשעה שנכתב בי עונג
כמגילה גנוזה של חורף,
הכרוכה ברצועות של עור
ומונחת כטוטפת באישון
הלילה, היכן שגשם
פוסק מרדת;
ואפילו גם נשמט
הצער, כשמיטת ירח
על פני השחר; היום,
גלגל ערוף של שמש,
פשוקת שפתיים
המעולפת
בצל ענן;
שאל קצות העצב,
ברדוף הרוח חבלבלי
שדה זרוע, במשק
קלוש כנפיים, רעף
ריס בצינת העין,
שם אני שוב
נוצרת, כמו ראשון
הגשם היורד
בעוויתות מלקוש.
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.