[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








התעוררתי שלשום, יום ראשון(?), וישר רצתי לתיבת הדואר. חיכה לי
שם מכתב מהוצאת AAA, הם קראו בעיון את קובץ הסיפורים ששלחתי
להם, והחליטו שהם לא יכולים להוציאו לאור. כעניין של מדיניות
הם אינם מנמקים את החלטתם. אני החלטתי להפסיק לשתות, בימים
האחרונים אני מפחד שקיבלתי שתנת. שעתיים מאוחר יותר אני ופחית
הבירה השביעית(?) שלי נדדנו ברחבי הבית, בעצם לא נדדנו, בעצם
רקדנו טנגו ואני הזעתי בגלל שזה אוגוסט ובגלל שאין בדירה
המסריחה הזאת מזגן. השערות הלחות על החזה שלי הסתלסלו וגירדו
את עצמן. עצרתי ליד המראה, לא ידעתי שיש לי אחת כזאת, הבטתי בה
בפליאה, קימרתי קצת את הגב והכרס שלי נראתה הריונית לחלוטין.
השלכתי את הפחית הריקה מהחלון וניגשתי למקרר להוציא אחת חדשה.
לא היו יותר פחיות בירה, וגם שום דבר אחר לשתות. לבשתי גופיה
דביקה, עליתי על האופניים ויצאתי לכיוון הפאב.
בשלב מסוים כל ההליכה הזאת לפאבים וחוסר המעש הכללי הופכים
לסוג של עבודה, אני נכנס לאותם החורים ונאלץ לסבול. לסבול את
אותם השיכורים שאין להם לאן ללכת, ואת אותן הכוסיות המשועממות
שמחכות שיתחילו איתן בשביל שהן יוכלו לסרב, ואת אותם הילדים
שדופקים שורות חגיגת בשירותים וחושבים שהם כבר יודעים הכל. אבל
אדם חייב שיהיה לו סדר יום, חייב להתמיד במשהו, חייב להשקיע את
עצמו ואת מרצו באיזו מטלה שיש עמה תועלת או משהו כזה, בין אם
זה רקבון במשרד בין תשע לחמש, או רקבון מול הכיריים, או רקבון
במיטה עם אישתך לעתיד, או רקבון מול הבירה והקוניאק. כי אם אדם
לא מאמין בצדקת מעשיו, למה הוא ממשיך לחזור על אותם המעשים?
ישנן דרכים רבות להשתגע, ואדם צריך לבחור את הדרך שגורמת לו
הכי פחות סבל. או להתאבד.
התמקמתי באיזה פאב שכונתי, מקום אפל ונכלולי. הברמן שם אוהב
לשמוע רוק דכאון וכולם נאלצים לשמוע את הזבל שהוא בוחר.
התיישבתי על הבאר וישר הורדתי שני שוטים של טקילה בשביל להראות
לכולם פה שאני רציני, זה חשוב שאדם יראה שהוא לא עושה צחוק
מהעבודה שלו. לידי ישבו זקן וזקנה, לה היה פרצוף מצולק, חרוט
ועגלגל, לו היה שפם לבן עבה, בלי הזקנה לידו הוא בטח נראה חסר
גיל. הזקנה נראתה זקנה. הוא שלח לה ידיים מתחת לשמלה. הורדתי
עוד שוט והתחלתי לדבר חרטא, בהתחלה הזקן שיתף איתי פעולה, אבל
כנראה העלבתי את חברה שלו, או שסתם דיברתי יותר מדי זבל, אז הם
קמו והזקן אמר "ינוקא, תנגב את החלב מהשפתיים כשאתה בא למקומות
כאלה. אם לא הייתי מרחם עלייך הייתי עורך לך היכרות מקרוב עם
אלה", הוא הרים את אגרופיו, נתן לי להביט בהן שניה ואז הסתובב,
תפס לחברה שלו בתחת והוביל אותה לשולחן בפינה. היה לה תחת לא
רע יחסית לזקנה.
הורדתי עוד שוט ואז עברתי לוויסקי. התחלתי לדבר עם תימניה
שישבה בצד השני של הבר. היא ישבה שם עם חברות וכל פעם שהסתובבה
לענות לי לבשה פרצוף חמוץ על הפנים המכוערות שלה, עדיין לא
התכוונתי לוותר על אחת עם גוף כמו שלה. הזמנתי עוד וויסקי
והתימניה התחילה להתרכך, המילים התחילו לברוח לה מהפה, קוראים
לה הילה ולא מזמן היא השתחררה מצה"ל ועכשיו היא עובדת ומשתדלת
לחסוך. הזמנתי לי עוד וויסקי ולה קוקטייל, אורגזמה או סן
פרנסיסקו. היא סיפרה לי על ההורים שלה שהיא כל-כך אוהבת ועל
חבר שלה לשעבר שהיא כל-כך שונאת, ואני חשבתי שכל הדיבורים שלה
בעצם לא מעניינים אותי וניגשתי ישר לעניין "בא לך להרביץ מספר
בשירותים?" היא צחקה. "לא, אני רציני. אני רוצה לזיין אותך".
לפתע כל העסק עם התימניה נקטע ומצאתי את עצמי בשירותים, מקיא
את הנשמה, כשחזרתי לסיים את הוויסקי שלי היא כבר לא הייתה שם,
אז פשוט ישבתי והזלתי ריר על הבאר עד שהברמן העיף אותי החוצה.
ניסיתי למצוא את האופניים שלי אבל כשלתי שוב ושוב, לבסוף
נשכבתי על המדרכה, ציפיתי לישועה מבחוץ. סיוויק סגולה עצרה
בצומת ליד, הם שמעו את יוסי עדן שר "לא יכול להירדם במיטתי
לבד, בלעדייך נשמה עולמי אבד", ואז נתנו קיק והסתלקו משם.
נרדמתי על המדרכה.
התעוררתי אחרי שכלב השתין עליי, או שהשתנתי על עצמי והשמש
העירה אותי. ניסיתי למצוא את האופניים שלי אבל כנראה שאיזה ילד
בנזונה הרים לי אותם. צלעתי עד הבית, הייתי חולה לגמרי. לא היה
דואר, לא היה מה לשתות, לא היה אפילו כדור אקמול. התקלחתי
ותפסתי אוטובוס לאבי.
בדרך-כלל אני שונא תחבורה ציבורית, כל הזבל הזה דחוס בתוך
קופסת פח, נוסע לאט ברחובות הקצרים, פונה בגסות, עוצר ונוסע,
נוסע ועוצר, ובינתיים כל הזבל שבפנים מטלטל ימינה ושמאלה,
קדימה ואחורה, מסתובב על צירו ללא הפסקה. אני מת שמחבל מתאבד
יעלה בתחנה הבאה ואז הנוסעים יוכלו לשחק רולטה רוסית. הסתכלתי
על כושית אחת עם צמות ושדיים כבדים, היא בהתה מחוץ לחלון,
שפתיה היו מפושקות קצת, ידיה נחו שלובות על הירכיים העבות שלה.
חשבתי על שמות מתוחכמים לסיפור הבא שלי, "הכושית ממאדים" או
"תחבורה ציבורית בתחת השחור שלך" או "המוצץ מארץ עוץ". אחר-כך
ניסיתי להמציא שקרים חדשים, כי זאת האהבה שלי - שקרים, נכון
שאין כמו לאלתר במקום, להגיב בהתאם לבנאדם שאתה משקר לו, אבל
לפעמים כדאי שיהיו כמה שקרים מוכנים מראש, בתור גיבוי.
לפתע הלב שלי תקע נאד וקטע את כל המחשבות שלי, הוא תפס אותי לא
מוכן, אבל בעצם למה לא? אם כוס יכול לתקוע נאד למה שלב לא
יוכל? באופן תאורטי כל משאבת נוזלים יכולה לתקוע נאד. ואז הוא
עשה את זה שוב פעם, נאד חד וארוך. היה ברור שהוא מנסה לומר לי
משהו, מסר חד משמעי, משהו בסגנון "אבי יא מניאק, אתה חייב
להפסיק כבר עם כל העישונים והבשר השמן שלוש פעמים ביום והשתיה.
וזה לא שיש לי משהו נגד ההנאות הקטנות, פשוט תבין, בקצב הזה
אני סוחב גג עד שלושים-שלושים וחמש, וזה במקרה הטוב אם הכבד או
הריאות לא יקרסו לפני. אפילו ספורט אתה לא עושה. וכל פעם שאתה
אוכל צ'ולנט של אמא עם כבד קצוץ ולחם שחור, או רגל קרושה וסלט
סרטנים, או ביצים עם בייקון ועוגת גבינה לקינוח, כל זה אחר-כך
מתיישב לי על העורקים וגומר אותי בנאדם. והעישון... גבר תבין,
זה נחמד פה ושם, אבל אתה פולט עשן כמו ארובות באושוויץ. עכשיו
אני מדבר איתך יפה והכל בנאדם, אבל בפעם הבאה זה כבר לא יחליק
לך ככה בקלות". ואז הוא השתתק לכמה שניות והביא אותה בעוד נאד
מהדהד, להראות שהוא רציני.
אבי פתח לי את הדלת ונעמד במפתן, הראש הגדול שלו עם הסיגריה
שתקועה בפה בולטים מעל הכל.
"מה טמבל?"
"זוז זוז. אני מת להשתין". דחפתי אותו ורצתי להשתין. כשיצאתי
מהשירותים הוא ישב מול המחשב, דפק על המקלדת בעצבים. על הקיר
מעל המחשב הייתה תלויה תמונה ענקית של לני ברוס שוכב עירום על
רצפה לבנה ומתחתיה כיתוב באותיות שחורות בולטות "מילים לא
פוגעות". התיישבתי על כורסא.
"מה אתה כותב?"
"מערבון בת-ימי. מה אתה רוצה?"
"באתי לקחת ספרים".
"אני לא מביא לך ספרים, אתה לא יודע לקרוא".
"די להיות קמצן, תוך שבוע, גג שבועיים אני מחזיר לך".
"תשכח מזה, אתה לא יודע לקרוא ואתה לא יודע לכתוב, אתה לא מקבל
ממני שום ספר".
"מה הכתיבה שלי קשורה עכשיו?"
"כשהתחלתי לכתוב את המערבון עשיתי מחקר, על הטיפוסים השונים
שהיו מסתובבים במערב, או במקרה שלי בבת-ים, וגיליתי כל מיני
דברים. עכשיו אני לא אזיין לך את השכל על כל מה שגיליתי, אבל
דבר אחד כדאי לך לדעת, ישנם שני סוגים של אקדחונים: כאלה
שמכוונים לראש וכאלה שמכוונים לגוף. עכשיו אני רוצה שתחשוב
לעומק לאן אתה מכוון". לאבי יש את הקטע הזה לפעמים, שהוא מתחיל
לחרטט ואין שום משמעות לדברים שהוא אומר. הוא מתאמץ נורא חזק
להעביר מסר כלשהו, או סתם להישמע חכם, אבל אני חושב שהוא פשוט
מלא בחרא. אני עדיין מחבב אותו, אולי כי הוא בוגר ממני ורציני
ממני, אולי כי הוא משאיל לי ספרים ונותן לי בירה וקססה חופשי,
אולי כי הוא אף פעם לא מפליץ, אולי כי אין לי מישהו אחר לחבב,
אולי כי לפני שנתיים היה לו קטע ליברצ'ה כזה - הוא נפל למיטה,
בלי שום סיבה נראית לעין, ולא הצליח לקום ממנה שבועיים, פשוט
שכב שם, הסריח מהפרשות גוף למינהן וחיכה שהמוות יגיע. לבסוף
בדרך לא דרך, כשהיה בטוח שכבר הוא נופח את נשמתו ואין דרך
חזרה, הוא הזמין את כל האנשים שהוא מכיר ובדמעות חילק את כל
הרכוש שלו בין אוסף האקסטינציאליסטים והניהליסטים ושאר האיסטים
שהטריחו את עצמם עד לדירה המסריחה שלו. הוא ניהל את הפרידה שלו
בטקסיות מרובת הדר, או בהדר מרובה טקסיות, קורא לאחד הסטלנים
להתקרב אליו ואומר לו "נצוץ הלאה יהלום מטורף" או "קח אותי
להיעלם בטבעות העשן של דעתי". הוא חילק הכל, לא שהיה הרבה מה
לחלק. לעצמו הוא השאיר רק את הספרים, "עליהם", הוא אמר, "תריבו
אחרי שאני אמות". יומיים אחר-כך הוא היה בריא, עד כמה שאדם
חולני כמוהו יכול להיות, אבל בלי כסף לסיגריות אפילו.
"יש לך בירה?"
"במקרר".

השתכרתי. ראיתי תוכנית על אחד שרצח את אישתו, את ארבעת ילדיו
והתאבד. ראיתי חדשות. ראיתי כדורגל. ראיתי פרסומות. בינתיים כל
הזמן הזה אבי ישב מול המחשב, הקליד, עישן, שתה, קילל, ירק,
הרצה לגבי משהו שלא הייתה לא כל משמעות. מתישהו באמצע של כל זה
נרדמתי.
אבי העיר אותי, אמר יאללה בוא, נוסעים. לא התווכחתי, אפילו לא
שאלתי לאן, פשוט קמתי. עשינו כמה ראשים וירדנו לאוטו שלו. הוא
נסע לאט וכל שכבות העלים והפרחים שכיסו את האוטו שלו נשפכו
מהצדדים והשאירו שובל ארוך ומלכותי, כמו בתהלוכות. כשהגענו
לאלוף שדה נתקפתי פראנויות, הבנתי שמפה אנחנו לא יכולים להגיע
לשום מקום טוב. שאלתי אותו לאן אנחנו נוסעים, הוא אמר שלידידה.
חלפנו על פני הבקו"ם, ועל פני הבתים הסתמיים של קרית-אונו, וכל
הרחובות היו ריקים. היה לי טעם של חול בפה והייתי כל-כך עייף
שהייתי יכול לישון אלף שנה.
גל אויר מקפיא שטף אותי כשנכנסנו לדירה של הידידה, המזגן עבד
במלוא העוצמה. הידידה הייתה עטופה בשמיכת פוך על הספה, מבטה
נעול על הטלויזיה. היא בכלל לא קמה לברך אותנו, אפילו ההיכרות
שאבי ניסה לערוך בינינו נתקלה בחומה של אדישות. אחרי כמה דקות
היא הצליחה להתנתק מהטלויזיה והחלה לנהל שיחה עם אבי. הם דיברו
על תאילנד, על השיזוף שלה, על קופנגן וקוסמואי, על השיזוף של
חברה שלה, על הודו, על גסטהאוסים זולים ומלונות יקרים, על
תל-אביב, על החוף של תל-אביב, על המשתזפים בתל-אביב, על
המתלהבים, על הערסים, על הצפוניות, על הסצינה. בינתיים חיפשתי
משהו לשתות או לעשן, אבל היה בית שלה היה ריק מדברים שכאלה,
היא התנגדה לכיף באופן עקרוני, או משהו כזה. אחרי שעה של שיחה
הם שמו לב שאני קיים, הייתי קפוא כולי כשהידידה שאלה את אבי
למה אני נראה חולה כל-כך, הוא אמר שלא תשים לב אליי כי אני סתם
נרקומן. בשלב הזה התערבתי ואמרתי לה שזה בכלל לא נכון, אמרתי
לה שאני חולה כי אני לא ישן בזמן האחרון. היא רצתה לדעת למה.
אז סיפרתי להם איך הלכתי לעזריאלי וברגע שהגעתי לשם שכחתי מה
חיפשתי, פשוט התיישבתי שם חסר אונים והבטתי ברוסים שנראו כמו
מרוקאים, במרוקאים שנראו כמו פרסים, בפרסים שנראו כמו תימנים,
בחיילים, באמהות הצעירות, בתיכוניסטים, באבות שעקבו אחרי
ילדיהם שרצו וקיפצו כמו קופים, בזוגות שהילכו שלובי זרועות,
בהמון שנשטף מתוך ולתוך החנויות. הייתי ילד בודד ואבוד עד
שהבחורה עם השיער השאטני ושאריות לק בורדו על הציפורניים
התיישבה לידי, היא ביקשה סיגריה ובתמורה העניקה לי חיוך שעשה
לי את היום. דיברנו קצת, הסתובבנו קצת ואז תפסנו אוטובוס אליי
הביתה. כל הדרך בהיתי בחיוך שלה, בדרך שהשיניים שלה מנצנצות
מתוך החריץ הקטן שבין שפתיה, ניסיתי לגמוע כמה שיותר ממנו, כי
דברים כל-כך טובים אף פעם לא מחזיקים הרבה זמן. הגענו אליי
הבייתה, שתינו קולה, עישנו סיגריה ונכנסנו למיטה. היא הייתה
כל-כך רטובה שבקושי הרגשתי משהו, כל-כך רטובה שהרגשתי את
המיצים שלה נוזלים לה על הרגליים, כל-כך רטובה שהסדין והשמיכה
נספגו בנוזלים שלה, אולי הבחורה הכי רטובה שהייתי איתה, וכל
הזמן עשינו רעשים - פלופ פלופ פלופ; כמו דהירה של סוס צולע.
אחרי שגמרנו היא התלבשה ושתינו קולה שהספיקה בינתיים להתחמם.
אחר-כך היא לקחה ממני מספר פלאפון, נתנה חיוך אחרון והלכה.
"והיא לא התקשרה נכון?" הידידה התפרצה, "בגלל זה אתה לא ישן?"
"לא, היא התקשרה, ויכלתי לשמוע אותה מחייכת והרגשתי שאולי אני
אפילו יכול להתאהב בה. הבעיה היא לגמרי אחרת, הבעיה היא שיש לי
רק סדין אחד ושמיכה אחת, ועכשיו הם מסריחים מהכוס שלה, וכל פעם
שאני נשכב לישון אני לא מסוגל לנשום".
הידידה עיוותה את פניה. אבי, שכבר ישב ממש צמוד לידידה, הנהן
לאות הסכמה. אחר-כך הם חזרו לדבר על הסצינה, הידידה דיברה
באדישות מהולה בקנאה, אבי הקשיב באדישות והיד שלו נדדה בקנאות
מתחת לשמיכה שלה. לבסוף נמאס לי והלכתי לנמנם בשירותים.
בדרך הבייתה אבי היה מאושר, הוא החזיק את ההגה ביד אחת, ביד
השניה הוא החזיק סיגריה, והפה שלו שרק בזמן שלא היה עסוק
במציצת הסיגריה. ניגנו את לו ריד ברדיו.
"חשבתי על זה", אמרתי לו, "חשבתי על זה, ואני מכוון לראש".
"מה מכוון? אתה ראית בכלל אקדח בחיים שלך?"
"בטח, לאבא שלי היה לוגר".
"זה לא משנה, אתה גם אם היית מכוון על סמיטריילר לא היית פוגע.
תחשוב על זה".
הוא הוריד אותי בתחנת אוטובוס, שם חיכיתי עם זקן שהצמיד גלידה
לאוזן שלו ונערה רחבה עם שיער חלק ועיניים בהירות. עמדתי בצד,
עישנתי בשרשרת וחשבתי שאני יכול להתאהב בנערה הזאת, הנערה הזאת
עם התחת הגדול והעיניים הבהירות. בעצם הייתי יכול להתאהב בכל
הנערות שמחכות בתחנות אוטובוס, בחיילות, בתיכוניסטיות, בדוסיות
שעושות שירות לאומי; הייתי יכול להתאהב במלצריות, בקופאיות,
בסטודנטיות החצופות, בטלפניות; הייתי יכול להתאהב באלה שקמות
בבוקר לעבודה, באלה שקמות בצהריים לכוס קפה ושני ראשים, באלה
שמקללות והולכות מכות.
אחרי ארבע סיגריות הבנתי שאני מתחת לבית שלי, בדקתי דואר, לא
היה כלום - המוצצים מההוצאות אפילו לא טרחו לשלחו לי סירוב, לא
היה להם את הכבוד לזה אפילו. עליתי למעלה. נשכבתי במיטה וחשבתי
מה קרת היה עושה במצב כזה, מה עוז היה עושה, מה קנז היה עושה.
וכשהפסקתי לחשוב התחלתי לכתוב.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
היא אמרה לי
שכדאי לי לכתוב
סלוגן לבמה
חדשה

היא מה זה טעתה


תרומה לבמה




בבמה מאז 13/1/06 14:27
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אבי נתן

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה