היא היתה יפה פעם, לפני שגילתה את נפלאות העולם המודרני. אך
ימים אלו עברו. ביום זה, כמו תמיד, היא בהתה במסך הטלויזיה
כארנב המהופנט מפנסי המשאית, בעודה מפצחת כדורי הרזיה ומצחקקת
בעצבנות יחד עם הצחוק המוקלט של סיטקום כלשהי. היא חלמה לשבת
איתם, עם האנשים הצוחקים, בחדר ההקלטה. הם יבינו אותה. הם
מתים, לחש בהיסטריות קול קטן בראשה, מתים מתים מתים, הקול
התחיל לצרוח, כמו המקק שמחצת אתמול, כמו שאת תהיי אחרי שבעלך
יגלה מה עשית!. היא לחצה על כפתור בשלט השחור והגדול והמסך
המאובק הפך שוב לריבוע שחור.
בכבדות כלשהי היא פסעה לעבר חדר האמבטיה, נעמדה דום בפתח
וכשידיה מתוחות בנוקשות מטה היא ציוותה בטון קשוח וכלל לא
אופייני לה, "בוא!". היצור הקטן והרועד פסע בחששנות לעברה מתוך
חדר האבטיה שקירותיו הסדוקים נצבעו בכמה שכבות של גווני ירוק.
התוצאה היתה צבע בית-חולים. צבע קיא.
הוא התיישב ליד רגלה הימנית, צנח ליתר דיוק.
"מסכן שלי! קר לך?" היא מלמלה בטון לועג. "גם לי היה קר."
כלבים... היא חשבה לעצמה, יצורים גרוטסקים... כל גזע יותר
מכוער מהאחר. למה ממשיכים ליצור עוד? והכלב הזה, מכוער מכולם.
עם העיניים הקטנות שלו והפרווה הדלילה ועכשיו רטובה ומסריחה.
היא כרעה על ברכיה, משתנקת מהכאב הפתאומי שהשתלט על חזה. העולם
הסתובב והיא איכשהו ידעה שהלחץ הנוראי שהרגישה הוא תוצאה ישירה
של חטיפים מלוחים ושמנוניים מול הטלויזיה.
ואולי אלוהים התעורר, מחשבה קודרת וצינית דילגה לה לאורך
ראשה המסתובב.
היא מתה עם חיוך מריר.

הוא חזר הביתה לאחר כמה דקות, ייבש את הכלב הרועד עם מייבש
השיער הישן של אשתו, הזמין אמבולנס, וניגן קצת בגיטרה.

תמיד ידעתי איך הכל ייגמר, ז"א אחרי שראיתי צילום של העורקים
הקורונרים החסומים שלה. לא בכיתי עליה, היא לא שווה את הדמעות
שלי, אבל הוא היה צריך. הוא היה איתה מתוך בחירה, לפחות בשלב
מסויים בחייו.

אומרים שחשוב לילדים שהוריהם ישארו ביחד, אז זה היה רק טבעי
שדאגתי לכך שהוא יצטרף אליה.
ואני נשארתי לבדי.
סוף סוף.
לבדי.