בפרדס צפוף שיבולים זהובות אני פוסעת בלבן.
השמש מעל מחממת אותי וממיסה אותי בקרניה.
הרוח הנעימה מבדרת את שערי.
אני פוסעת ללא הרף
השמש יוקדת על פניי ומותירה עליהן אגלי זיעה.
הרוח היבשה סודקת את גופי
השיבולים הרכות הופכות למצע סכינים גדול.
אינני עוצרת
אני מגבירה את קצב הליכתי, כמעט ריצה.
מחפשת דרך להימלט מים השיבולים האינסופי
אני רצה במעגלים
מרגישה שאין מקלט,
שאין מפלט
הרוח, השמש, השיבולים, כולם חברו יחדיו נגדי.
השמש מחדדת בי את קרניה
הרוח שורקת בבוז
והשיבולים מצחקקות ביניהן
אני יודעת שאין ברירה,
שעליי להשלים עם המצב ולטבוע בים השיבולים הפראי
אך בכל זאת אני מרגישה צורך להמשיך לחפש שיבולת אחת שונה.