כאבי הלב אינם פוסקים, אלא אם כן הם מתחדשים שוב ושוב, הם
יוצרים בי כאב של חולשה, של אי ידיעה למצב הקיומי בסביבי, כל
עולמי ויקרי מתפרק, זה נראה כאילו אדוננו שבשמים מעניש אותי על
מעשים שאני יעשה בעתיד כנראה, או שעשיתי ולא שמתי לב, כי ממש
לא קל לי וכואב, הו כמה שכואב לי.

הצער בזמן האחרון הוא ידיד אמת שלי, איתו אני נפגש לשיחות
חולין על איך שחיי יכולים להיות גרועים יותר ויותר ושותים קפה
על מרפסת העינויים, קפה מר של כאב.
אני רוצה ללכת , פשוט מאוד להיעלם מהעולם הזה ולא להיראות עוד
בעולם הזה, כי כואב בעולם הזה, הוא יותר מדי פוגע בך, וזה ממש
לא קל לחיות בו, המציאות קשה מדי בשביל לתפוס.

כעת אני עוזב, למקום אחר, למקום בו אני יוכל לחיות טוב יותר,
בארץ החלומות, שאליה אגיע רק באחרון ימייי על פני האדמה, כאשר
אדמה זו רווית דם וכאב כלפי, כואב, כואב מאוד להיות לי פה,
למרות שבעצם כלום לא חסר בצורה גולמית, אך בצורה רגשית אני לא
מצליח להסתדר פה, נמאס לי.

זו המחאה השקטה של המתים חיים.