ולפעמים, קר לי.
ואני רוצה אותך פה לחמם אותי.
אלה הפעמים שאני מתגעגעת.

שיחקתי משחק כפול.
הייתי איתך, אבל גם איתו.
רקדתי על שתי חתונות, והאסון חיכה להתרחש.
הגיעה השעה לבחור, ובחרתי לא נכון.

רוב הזמן אני בסדר.
רוב הזמן אני חיה עם הכאב ושותקת.
אבל יש פעמים, כמו עכשיו, שקר לי, ואני כל כך רוצה אותך פה שוב
כדי לחמם אותי.

אבל זה לא יחזור.
אין כפרה וגם לא תהיה.
כבר קיבלתי את סליחתך, אבל את הגלגל אין להשיב.
מה שהיה היה, ומה שיהיה... עכשיו הכל נראה כל כך קר ומנוכר.

ואני מסתכלת על התמונה הזו,
אנחנו בכלל ברקע,
לא שמנו לב שמצלמים,
ונשארנו מרוכזים בעצמנו, בלי להסתכל על המצלמה או לראות כל דבר
מחוץ לעולם שלנו.

והאינטימיות הזו,
החמימות הזאת,
בזמן שהיה כל כך קר מסביב...
קר כמו עכשיו...
אבל עכשיו רק לי קר.
לבד, תמיד קר כפליים.

אז סליחה.
ושוב סליחה.
ואלף אלפי התנצלויות.
אבל שום דבר מזה לא יעזור, כי לי עדיין קר. רק לי.

למה אני תמיד בוחרת הפוך ממה שטוב לי?