איזה יום מחורבן. כמה עבודה, ועוד איפה. לא מספיק שאני צריך
להסתובב בין אלפי הילדים האלה, אני עוד צריך להקשיב לדבר
המזוויע הזה?
מי האידיוט שהחליט שמסיבות שטח זה רעיון טוב? מה הטמבל שהביא
לפה את כל בני ה14 האלה? למה לעזאזל אין מילים עם המוזיקה?
אינני מבין מה הרעיון בלקבץ חמשת אלפי ילדים, מחציתם שיכורים,
וכל השאר יעשנו גראס או ייקחו אקסטזי, ויגדילו את המעמסה עלי
פי כמה. רק דיברתי...
"ילד, בוא הנה!" הפרחח מסתכל עלי, מעקם פרצופו, "לא רוצה, מה
תעשה לי?". "אין לי כוח אליך," אני אומר ולוכד אותו בעזרת רשתי
הנאמנת, "אתה מת, טמבל, לא אמרו לך שאקסטזי זה רע?"

אני מסתכל שמאלה ורואה את עוזריי הנאמנים, יחזקאל וששון, ערסים
במלוא מובן המילה, מפזזים להם בהנאה. "פצצות, אחי!" צורח ששון.
יחזקאל שם לב שאני נועץ בהם את מבטי, ושעיני מלאות חימה. הוא
תוקע את מרפקו בששון, והשניים מתקרבים אלי.
"מה שמו של התקליטן?" אני שואל בבורותי. ששון מנסה לעצור את
עצמו מלחייך, ויחזקאל עונה בינתיים, "אופוריה." שם קצת חריג,
אך ניחא.
צעקה נוראית עולה מן ההמון בקרבת הבמה, אך הילדים עושים רושם
כי לא שמעו, או יתכן ששמעו והתעלמו. אני מתקרב אל הבמה ורואה
בחורה שוכבת, מדממת, עשרות רוקדים מסביבה, חלק עליה, לאף אחד
מהם לא אכפת, כולם ב'אופוריה'.
"מלאך המוות?" היא שמה לב אלי. אני מהנהן. "אני מתה?" היא
שואלת. בני האדם, גם במותם לא יוותרו על השאלות הטיפשיות שלהם.
"אכן," אני עונה, ומושיט את ידי לעברה. היא מקרבת את ידה לידי,
אך שמה לב לכך שהיד היא די שלדית, ומחליטה להתרומם בכוחות
עצמה.
"ששון, יחזקאל," אני קורא לעוזריי. "נמאס לי. תיקחו אחראיות
ותעבדו לבד." הם מהנהנים. "תעבדו!" אני מרים את קולי על מנת
להבהיר, "לא לבלות."

זהו, כמה אפשר? כמה אפשר להתמודד עם פנים חיוורות ומסכנות,
מפוחדות ובוכות?
אני צועד לעבר אולפן ההקלטות. עופר אמר שהוא יהיה שם, אוכל
לעבוד אתו על המיקס של האלבום החדש. העופר הזה, כזה חולה עבודה
לא ראיתי, טכנאי ההקלטות הכי טוב שהיה לי.

הגעתי לאולפן, הוא נעול. עופר ההומו הזה, כל הזמן מחפף.

שוב אין לי מה לעשות, שוב חיי כמלאך המוות מפריעים לחיי
החברתיים. שוב המחשבות האלה על כך שאין איש בחיי צצות.
לעזאזל, הפכתי דכאוני.