פרק 1.
לא נראה לי שבכלל הייתי מתחילה עם זה לולא דיברתי עם שרון.
"אתם סתם מפחדת מהלא נודע. עולמות חדשים, יפים ואחושרמוטה
מסוכנים, נמצאים במרחק ג'וינט קטן ומזוין." לשרון תמיד הייתה
נטייה להתבטא באופן ציורי מדי לטעמי, אבל המחשבה על עולמות
חדשים, יפים ואחו שרמוטה מסוכנים קסמה לי, ובלילה חלמתי שאני
מעשנת את עצמי לתוך גן עדן קלאסי עם ענבים ומים, רובצת עם זאב
וכבשים בעוד אני מנהלת שיחות מעמיקות שתמיד רציתי לנהל עם
אפלטון ודסטויבסקי ומרחיקה לכת בצורה משמעותית ומינית עם החתיך
מהפרסומת ל"דיאט קולה". הייתי בת 15 ומגיל 5 רציתי לברוח מפה.
לא שהיה לי כל כך רע, להיפך: הורים מבינים, חברים וכסף תמיד
היו מנת חלקי וקשה לי להצביע על מצב מסוים בו הייתי ממש אומללה
אבל תמיד הרגשתי שמשהו פה ממש שטחי, או כמו שחכם מסוים ששכחתי
את שמו כי הפסקתי להגות בתורה בערך בכיתה ד' כי לא הבנתי את
המילים אמר לפני : "הכל הבל הבלים ואין חדש תחת השמש". רציתי
למצוא מקום אחר, עם אנשים טובים, שיש בו שלווה בצד מסיבות אסיד
זמינות, אוכל משובח ודיאטות פלא משוכללות שמניבות תוצאות
במהירות האור, מקום בו כל הנשים מזכירות ציור טיפוסי של דגה
חוץ ממני והגברים.. במילה אחת- דיאט קולה. התעוררתי בבוקר
למחרת כשאני שרועה בצורה מדאיגה על מיטתה המזוהמת של שרון שלא
נהגה להחליף מצעים בתדירות רבה מדי, החלטתי שאני רוצה לנסות.
מגיל 0 החדירו לי באינפוזיה דמיונית שסמים זה רע, זה הורג
ומסריח וגורם לכל מיני דברים לא רצויים בכלל. זכור לי חלום
בהקיץ שהיה לי אחרי הרצאת "אמרו לא לסמים" בכיכובה של המורה
רותי שהייתה לי בבי"ס שבו ראיתי בעיני רוחי מוניטור מאבד שליטה
מחובר לבחור קשור למיטה, שקופץ באקסטזה ומנסה לקרוע את הזונדה
בעוד מזרק מלא הירואין צהוב זוהר תחוב במעמקי ורידיו ומטפטף אט
אט לתוכו. אבל אף פעם לא הייתי בן אדם פחדן, נראה לי שהדבר
היחיד שאני מפחדת ממנו גם היום זה מקקים. אולי גם סכינים קצת
מפחידים אותי, אבל לא בצורה שתדיר שינה מעיניי או תגרום לי לא
להשתמש בהם. לעומת זאת, עם מקקים אני לעולם לא אוכל ארוחת
צהריים, אפילו אם מצידו השני של השולחן ישב THE DIET COLA GUY
 . חוץ מהעובדה שאני לא פחדנית אני לגמרי אדישה וקשה נורא
לחדור אליי (לא במובן הפיזי, תרגעו) במיוחד כשאין דוגמה מוחשית
להראות לי, וכשאני לא חוויתי את זה על בשרי. אז אתם יכולים
לתאר לעצמכם, קוראי היקרים שפלקט ההסברה המעוטר בציורים של
מזרקים וסיגריות בצד מילים חסרות בסיס כגון "חשיש גורם להזיות"
ששימש כעזר הויזואלי היחידי שעמד לרשות המורה רותי ממש לא הזיז
לי. היחסים שלי עם ההורים, (שאותם אני מעדיפה לכנות בולי
וניוטון משום שאמא (בולי) מכורה לספרים כמעט כמו שאני מכורה
כרגע ל LSD  וא.ב יהושוע מככב בספריתנו העצומה וזוכה לאהבה
והערצה אינסופית ממנה, וניוטון משום שאבא עוסק תמידית בחיטוט
במדע וצמא לכל פיסת מידע, לא משנה עד כמה שולית וחסרת תועלת
היא תהיה (אם תבואו אליו ותגידו לו ש MCDT=E  תראו איך הוא
מזנק משמחה) תמיד היו טובים. בכלל אני די מעריצה אותם על הדרך
בה חינכו אותי להיות מתחשבת, משקיענית, שאפתנית, מכירה
בחשיבותם של דברים חשובים, שקרנית מעולה, שחקנית בפוטנציה,
ובעלת יכולת לגבור על מיטב החקירה המשטרתית. אני באמת בן אדם
מאוד אוהב, ויש לי רצון אדיר עם קורט של מופרעות לשמח אנשים,
אני מתחלחלת מלפגוע במישהו, ובסך הכל אני די ממוצעת - 1.74,
עיניים ירוקות, רזה, מצליחה בלימודים וים של חברים שאותם אני
באמת באמת אוהבת. לכאורה, חלומו הרטוב של כל הורה ממוצע
(במיוחד הורים יפי נפש כמו בולי וניוטון). אבל מתחת לפני השטח,
משהו לגמרי מסובב אצלי, אני מזדיינת עם כל מה שזז ונמצא בגדר
ה"נחמד", מגדלת מריחואנה בחצר האחורית ועובדת במרץ על פיתוח
אבקה להגברת כח הגברא יחד עם הרגשת סוטול לא נורמלית שתיקח את
האקסטה בהליכה. והכל בלי להניד עפעף. אבל למזלם של בולי
וניוטון ששפר עליהם, אין להם שמץ של מושג, הם חיים בעולם מושלם
ואני מספקת להם את הציונים הטובים, החברים האינטלגנטים שאני
מביאה הבייתה וזהו. מעבר לזה הם לא יודעים מה קורה איתי.
היחסים שלי עם בולי הם לכאורה מצוינים, אני אוהבת אותה עד
מוות, וזה הדדי, אני בטוחה בזה ואני מסבה לה נחת אבל היא לא
יודעת עליי שום דבר משמעותי, שום דבר ששווה משהו, היא לא מכירה
צד שלם שקיים אצלי. אני די מצטערת שאני לא יכולה לשתף אותה
בחיים שלי אבל בינינו, אתם הייתם מספרים לאישה שנבהלת לשם
המילה "מאניקית" שהזדיינתם אתמול עם המורה הפרטי למתמטיקה? לא
נראה לי. חוץ מזה כל דבר שבולי יודעת גם ניוטון יודע, וניוטון
עם כל האהבה שלי אליו ומתחת למעטה האחלה גבר עם המזדה מעוטרת ה
SUN ROOF  שפתוח בזווית כשמוסיקה מזרחית קלילה בוקעת מטייפ
הסוני המשוכלל, הוא עדיין אבא, ואבא שמתאכזב מהר, ומראה את זה.
אולי זה בעצם הדבר היחידי המחורבן בחינוך שלהם, הם החדירו לי
פרפקציוניזם ועוררו כל כך הרבה כבוד שפחדתי ועד היום אני מפחדת
לאכזב אותם (שיט, גיליתם עוד דבר שמפחיד אותי). וככה גם אחותי,
שאותה אני מעדיפה לכנות קישקשתא בגלל איזה משהו שכנראה היה
מצחיק שקרה כשהיינו בנות 5 ו 7, היא בדיוק כמוני ואפילו יותר
גרוע, ובולי וניוטון בטוחים שיש להם שתי מלאכיות והם יושבים על
מכרה זהב ובעוד כמה שנים כשנצליח ונהיה "משהו" בעולם הזה, הם
ינוחו על זרי הדפנה וינפחו את חזם בגאווה אינסופית. האמת היא
שהם צודקים, אין סיכוי שאני אסטה מדרך הישר שהכתיבו לנו אנשים
צרי עין לפני אי אילו שנים, אמנם מתחת לפני השטח אני מופרעת עם
זיק של פסיכופתולוגיה אבל מעליו אני ילדה טובה קרית אתא,
שנהנית מהחיים, מצליחה בהם ומסתירה באופן שמניח את הדעת את הצד
המשוגע שבי. אז בגלל יראת הכבוד שיש לי, שקלתי לא ללכת שבי
אחרי תיאוריה האוטופיים למדי של ידידתנו, שרון,אבל נכנעתי
כשראיתי את אסף, החבר התורן שלה, שקוע בדיון מעמיק עם עצמו
אחרי שעישן כמה גרמים. זה פשוט כבש אותי היכול המדהימה שלו
לחבר משפט אינטלגנט  אחרי הפלת הראשים מהבאנג עטור הגולגלות
שלו, כשלפני העישון היית מסוגל לנהל איתו שיחות רק על MTV  
וזיונים או משהו אחר באותו סגנון נוראי. שמעתי אותו מדבר
ברצינות עם עצמו על בעיית האנרגיה, מצטט את שפינוזה ומנהל דו
שיח רציני עם מונה ליזה שהייתה תלויה בזמנו מעל מיטתה של שרון,
שלטענתו קראה לו אוטודידקט. באותו רגע ידעתי, לא משנה, יתהפך
העולם, תקפוץ המורה רותי, ולא משנה מה יגידו בולי וניוטון
בקרוב אני מעשנת. חוץ מזה, נורא רציתי לזיין את אסף, מילים
בלועזית היו תמיד קיק שלי, וידעתי שהדרך היחידה בה אוכל לעשות
זאת בלי לריב עם שרון תהיה טענה לאי שפיות זמנית עקב עישון
יתר, אם יש בכלל דבר כזה.



פרק 2.

זה היה במקלט של ניר, הידיד הכי טוב שלי באותה תקופה שהתגלה
מאוחר יותר כטיפוס דו פרצופי ששני הפרצופים שלו לא נאים במיוחד
(סדיסט מיוזע מצד אחד ו CRY BABY  אמיתי ממשנהו). ישבנו במעגל
ניר, שרון, אסף ואנוכי וצפינו בדממה בניר כשגלגל בצורה מושלמת
ג'וינט. אם חשבתם שבולי וניוטון פרפקציוניסטים, תדעו שניר עולה
עליהם בכמה מספרים בתחום זה, מבחינתו כשזה לא מושלם זה לא טוב,
וכשזה לא טוב, משהו נורא יקרה, לטענתו המגוחכת. כל אחד מאיתנו
קיבל ג'וינט חוץ מניר שהכין לעצמו ראש בבאנג, שהפיל בשכטה אחת,
ארוכה, ממושכת ודופקת ראשים אמיתית. לניר, בניגוד לאסף, היה
באנג מנוקד כשבכל נקודה היה מצויר דמות של ה"לוני טונס". זה כל
כך הצחיק אותי שנשכבתי על המחצלת האדומה ונתתי לעצמי פשוט
להתגלגל מצחוק היסטרי ורועש. פתאום חלמתי בהקיץ שאני צוחקת בפה
כזה גדול שניר נבלע בתוכו ומתנדנד בחופשיות על הענבל שלי.
הפסיכולוגית שלי ב"אל סם" אמרה שזה בגלל שאני נמשכת אליו
מינית, אבל אני חושבת שהיא רחוקה מהאמת בהרבה, כי ניר לא רק לא
מושך אותי, הוא גם מגעיל אותי בצורה שלא תאמן כי יש לו צלקת על
כל הגב, פצעים וחתכים בכל מקום, כי ,כאמור, הוא סדיסט וסדיסטים
מתעסקים לפעמים עם פרצופים לא מזוכיסטים שישובים בחיבוק ידיים
בעוד הוא מבצע בהם את זממו, ולפעמים האנשים הלא מזוכיסטים האלה
נושאים סכינים באמתחתם או סתם שלשלאות ברזל. התעוררתי מהחלום
להרגשת צריבה איומה במורד רגלי הימנית. ראיתי את המצית המחוממת
היטב של אסף כשמחוברת אליה ידו התמנונית של ניר המאניק. צרחתי
והתאפקתי שלא להלביש לו כאפה אכזרית שתעיף את ראשו המצולק לקיר
המכוסה קופסאות ביצים (לניר הייתה להקה, וזה נתלה שם כדי לא
להפריע לשכנים). אבל בסוף התעשתי וחזרתי לשבת כמו תלמידה
ממושמעת על המחלצת. ידעתי שאם אני רק אניף אצבע לכיוון ניר הוא
ממש יכלה אותי במכות אז נמנעתי מזה. כל אחד התחיל לעשן את שלו
וניר הוריד ראשים בקצב אש, אני עישנתי 2 ג'וינטים ועוד אחד
וחיכיתי בקוצר רוח להרגשה העילאית שהבטיחו לי. היא לא הגיעה.
ישבתי שם מבולבלת לא מבינה למה כולם נהנים ואני לא, שרון אמרה
שזה בגלל שאני שרוטה נפשית, ותארה לי באופן ציורי כהרגלה מהי
בדיוק ההשפעה של זה על אנשים מסוגי. הפסיכולוגית הסבירה לי
שנים מאוחר יותר שבפעם הראשונה קשה להתמסטל בפעם הראשונה, כוס
אמא של השרון הזאת.
חזרתי הביתה ובכיתי לקישקשתא שבזבזתי 50 ש"ח מזוינים על משהו
שבכלל לא הזיז לי את האצבע הקטנה בכף הרגל המזוינת שלי.
קישקשתא חייכה ואמרה שככה זה, גם לה זה קורה לפעמים. היא
העדיפה לסטות מהנושא וסיפרה לי שהיה לה חלום אחו שרמוטה מעניין
(קישקשתא שלי בלתה קצת יותר מדי עם שרון, אתם מבינים, אז גם
הלקסיקון האווילי שלה דבק באינטלגנטית שלי שהייתה חכמה מעל לכל
דמיון אבל נדבקה למילים שלא כל כך תאמו את ה I.Q   שלה כמו
"אחו שרמוטה" שאמצה משרון חסרת ההשכלה). קישקשתא זמזמה משהו על
ריצה מטורפת ברחובות ניו יורק בעוד רודפים אחרי שני הומלסים
שתויים שרוצים לגנוב לה את ביטוח החיים שהשיגה. היא טענה שזה
חיזיון ושהיא משוכנעת שזה יקרה, אם לא עכשיו אז בשנים הקרובות.
לא היה לי כוח להתעסק בזוטות אז הפטרתי לכיוונה "גם אני חלמתי,
חלמתי שאני מים" וטרקתי את הדלת של החדר, מותירה אותה מהורהרת,
בטח בקשר לחלום התמוה שלא חלמתי ולחזיונות האלה שלה.


פרק 3.

ב 19:00 קיבלתי שיחה. "יש לך טלפון" צעקה לי בולי מחדר העבודה
שלה. ממש לא הייתי במצב רוח לשיחות נפש מעיקות וגם לא לשיחה
קצרה וחסרת תכלית עם שרון שהייתי בטוחה ש זו היא  מצידו השני
של הקו. החלטתי שאם נבואותיי יתגשמו וזו אכן היא, אני אנתק לה
באגרסיביות לא לפני שאקלל אותה בצורה הכי פולשנית ומעליבה שיש
על שגרמה לי לשלם על משהו מסריח שבכלל לא קיבלתי על התשלום הזה
תמורה. "למה עזבת את המסיבה כל כך מוקדם?" חייך אליי קול בס
שהזדהה מאוחר יותר כאסף. זה היה ממש אופיני לו להתקשר לזרות
מלח על הפצעים, כי הייתה לו מנת משכל של כפפה והוא יצא מגדרו
כדי לצאת גבר וקליבר בעיני חבריו המפגרים שגם להם היה שכל דומה
לשל נעל "ריבוק". הוא דיבר ודיבר ואני לא כל כך הקשבתי, אבל
הבנתי שהוא מנסה מסיבה לא ברורה להשמע כובש ושרמנטי. נראה לי
שהוא הסיק שהוא יצא ממש גבר כי בסוף השיחה הוא אמר : "תקשיבי,
חמודה אני יודע שלא נהנית היום, אבל אם את רוצה, נפגש ואני
מבטיח לך משהו שכן תהני ממנו". חמודה??? חשבתי במלוא המרץ. מה
הוא קורא לי חמודה? מה אני, הכלבה שלו, או שהוא חושב שאני פרחה
מן המניין שאשכרה (כנראה שגם אני מסתובבת יותר מדי בחברת שרון)
חושבת שהכינוי הזה נחמד? ניסיתי להבריח מעצמי את המחשבה הזאת
כי הייתי צריכה להשיב בזריזות אך לפני כן לשקול את הכוונות של
הבחור האוטודידקט שלנו. איזה אינטרס יש לו להציע דבר כזה?
שאלתי את עצמי שוב ושוב. הוא לא סוחר סמים למיטב ידיעתי אז הוא
לא שואף למכר אותי להירואין והוא לא נהנה מחברתי בוודאי כי אני
תמיד יורדת על האינטלקט הירוד שלו בפניו, במטרה ברורה ומכוונת
(ומוצלחת, עליי לציין) להעליב ולהשפיל אותו עד עפר, כי אני
שונאת אנשים טיפשים, כמו שכבר ציינתי הפרפקציוניזם במשפחה שלנו
חוגג. המחשבה היחידה שעלתה לי בראש הייתה שהוא פשוט רוצה לטעום
קצת מהתמימות הלא קיימת שלי, ולי, האמת, לא היה אכפת. לא שאסף
משך אותי או משהו פשוט תמיד רציתי לעשות משהו פרוע כזה וזנותי
ומה יכול להיות יותר זנותי מלזיין בן אדם תמורת סמים, הא? "כן,
למה לא?" אמרתי, מסווה את ההתרגשות. "טוב אז תהיי במקלט של ניר
ב 22:00. נהיה לבד" ניתקנו ונכנסתי להתקלח. כשהגעתי למקלט
ראיתי אותו יושב מעשן ומוציא באיטיות שתרגיז כל בן אדם להוט
וסקרן מהתיק  שלושה בולים שבזמנו לא יכלתי לעמוד על פשרם. הוא
הביט בי בעיניים מצועפות מהולות במבט שהובא ממעמקי הטמטום
והורה לי לנעול את הדלת. "תראי, שיר, אני קראתי לך לכאן בשביל
להציע לך משהו פנאן, סוטול ברמה עולמית, משהו גדול ופגזי" דיבר
בגרנדיוזיות שקרית שלא הפתיעה אותי בכלל. "אבל..." ידעתי שהאבל
הזה יבוא, זה היה צפוי עם זאת מעניין. תהיתי מה כבר יכול לבקש
הברנש, האם יסתפק בגיפוף תמים או יעז ויבקש קצת יותר מזה? "אני
מצפה לתמורה". תמיד שנאתי אנשים שמתמהמהים, שמושכים, מתנצלים
ועושים הקדמות מיותרות, אז כשראיתי שאסף מתפתל ומהסס אמרתי:
"טוב, אם אני נהנית אני מזיינת אותך, ואם לא אתה מזיין אותי,
איך אני איתך?" חייכתי בסיפוק. אני לפעמים ממש מעריצה את עצמי,
בעיקר שאני אומרת דברים שנונים כמו המשפט שכרגע פלטתי בלי
לחשוב על משמעותו והתוצאות האפשרויות שיכולות להיות כתוצאה מכך
שהעזתי לומר אותו. אסף כל כך התלהב, שבשעה שהניח את הבולים על
השרפרף, הוא הפיל אותם על המזרן בשלומיאליות אופינית לגברים
להוטים. ליקקתי אותם אחד אחד בהוראתו, ופתאום הוא זינק עליי
בכזאת פראות שכמעט נבהלתי. אבל אני לא נבהלת בקלות. רקדנו את
"הריקוד המאוזן" על קרטוני הביצים שאף הם היו אמורים להתלות על
הקיר בעתיד הקרוב, אבל אחרי מה שאסף ואני עשינו להם, לא היה
הרבה סיכוי שזה יצא לפועל. בדרך הביתה, בקושי הלכתי ישר, לא רק
בגלל מה שאסף שהתגלה כברנש בעל אי אלו כוחות סוס באמתחתו עשה
לי, אלא גם בגלל שכל כך הסתובב לי הראש, שרגליי כשלו שוב ושוב
בניסיון פתטי להראות כמו כל עובר אורח ברחוב. ראיתי את עצמי
שוחה בנהר שחור, מלא בדגי פיראנה שמנסים שוב ושוב לנשוך לי את
כפות הרגליים, היו לי צפצופים חזקים באוזניים כאילו יצאתי ברגע
זה ממועדון רועש, ונקודות זוהרות הבהבו מול עיניי במונוטוניות
בלתי אפשרית. נכנסתי הבייתה, ובקושי הצלחתי להחזיק את עצמי,
זרקתי "שלום" לניוטון שישב בכורסא וקרא "הפיזיקה היום", ועליתי
למעלה. בדרך ראיתי את קישקשתא שישבה והשתינה עם דלת פתוחה, היא
מסרה ששרון וסיוון התקשרו ואני פרשתי לכיוון החדר שלי. חשתי
עקצוצים קטנים ונעימים לכל אורך היד שלי. ראיתי לנגד עיניי שבט
נמלים ענקי מטייל במעלה הזרוע, עוקץ ומזין אותי בארס נעים שגרם
לי לתחושה עילאית. מאוחר יותר, כשהייתי קצת פחות מסובבת,
קשקשתא אמרה שנראיתי כאילו נדפקתי על ידי ארנולד שורצנגר.
מעניין למה התכוונה כשאמרה את זה.. קשקשתא נכנסה לחדר והרימה
מעליי את השמיכה שלקח לי בערך שעה לשים עליי, משום שהסתובב לי
הראש והייתי צריכה להתעלם מהעז שישבה לי על המיטה כדי להצליח
במשימה והציעה לי להצטרף לערב חילופי זוגות שהיא ותומר, הצמוד
שלה,הולכים אליו. תומר הזה היה טיפוס מרגיז. הוא דיבר כמו
מתרומם ממוצע, היו לו כפות רגליים גדולות שתמיד היו מזוהמות
נורא, ובכלליות, ברגע שהייתי רואה אותו, הייתי מקבלת בחילה
נוראית שבדרך הייתה מסתיימת בלקיחת כדור או שניים (גם לפני
שהתחלתי עם הנפאס וה LSD  הייתי מכורה בדרכי החמימה והביתית,
כשחושבים על זה לעומק). אבל בכל אופן, קשקשתי אהבה אותו, מסיבה
לא ברורה, אבל לא יותר ממה שאהבה אותי, אז לא הוא לא ממש הפריע
לי. (הזכרתי כבר שאני נוטה להיות קנאית באופן קומפולסיבי?) "עם
מי, לעזאזל, אני אמורה ללכת?" צעקתי עליה בעצבים, כי אחרי הכל
היא הרסה במחי יד עבודת התכסות שדרשה ממני מאמץ לא נורמלי. "עם
ניר?" הציעה בחיוך זדוני. לפני כמה שבועות היא החליטה שניר
מזיין אותי ומאז היא לא מפסיקה להשחיל את שמו במקומות לא
רלוונטיים (ע"ע ערב חילופי זוגות בראשון לציון). השלכתי עליה
את נעלי האולסטר של תומר שהונחו בשלווה לצד המיטה, והוריתי לה
בצורה הכי נחמדה שיכלתי לגייס במצב שלי שתעוף מהחדר. "אל תשכחי
להתקשר לשרון וסיוון" צעקה מאחורי הדלת המוגפת. "דרך אגב" תחבה
את ראשה לחריץ שבין הדלת למשקוף "שרון נשמעה לי ממש אבל ממש
במצב כפית, מה היא מעשנת?" קשקשתא אימצה לה את המושג התמוה כדי
לתאר אנשים במצב סוטול, או סתם כדי לתאר אלכוהוליסטים בשלב
מתקדם. "אני אשאל" הבטחתי מבלי להתכוון. התכסיתי, הפעם בקלות,
וניסיתי ללא הצלחה לחזור לפנטזיה שלי. ללא הצלחה בגלל שהטלפון
צלצל בווליום הרבה יותר חזק מזה שהייתי רגילה אליו. "הלו?"
נהמתי לתוך השפופרת. מצידו השני של הקו הייתה סיוון. דווקא
שמחתי שזו היא כי הבנתי שהסוטול שלי להיום נגמר, והגיע הזמן
לחזור לכדור הארץ. סיוון הייתה האדם הכי מחובר לעולם שיש. היא
נהגה לשלב בהצלחה יתרה את הקיק הלא נורמלי שלה לכל מה שקשור
למדיטציה ומיסטיקה, עם חיי MTV  אופיניים לתושבת קרייתית
ממוצעת ובילוי במקומות בנאליים. אמא של סיוון נראיתה גזורה
הישר ממגזין של שנות השבעים העליזות, וסיוון ירשה ממנה את
האהבה שלה לספרים ונהגה תמיד להתקשר אליי כדי לשתף אותי בלבטיה
המיותרים בנוגע למסר החבוי שלפי דעתה נמצא בכל ספר. אבל תמיד
חשבתי שהיא הרבה יותר חכמה מזה, מתחת למראה הרגיל שהיא עוטה על
עצמה אפילו לפניי מסתתרת נפש יוצרת. פעם ניסיתי לשכנע אותה
לכתוב איתי ספר אבל היא סירבה בטענה שזה יהרוס לה את היחסים עם
המוזות. תמיד רציתי לצייר אותה עם "החטא ועונשו" ביד כשמראשה
יוצאת טלויזיה ענקית שמשדרת "עניין של זמן" 24 שעות ביממה. אבל
אף פעם לא יצא לי. בכלל ציור זה קיק לא נורמלי שלי. אני נוהגת
לצייר צירים סוריליסטים שהם בעיקרם מכוערים למדי וכשאני מנסה
לצייר כבר משהו רציני ויפה, זה אף פעם לא מושלם גם עם עודף
כישרון שכביכול קיים אצלי וכשזה לא מושלם זה לא טוב
(פרפקציוניזם, זוכרים?).
"שיר!!!" צווחה בהיסטריה. "מה?" אמרתי בשיעמום, מחניקה פיהוק
ענקי. "ניר מכה שנית" לא ממש הבנתי אותה בגלל שממילא הייתי קצת
מטושטשת אז רק בפעם השלישית שהיא חזרה על אותו משפט הבנתי שניר
שלח לה ורדים קוצניים עם נחש מפלסטיק (ניר היה פריק אמיתי של
"חיזור גורלי" ומאז שהוא החליט שהוא חייב אבל ממש חייב לקבל את
סיוון כרכושו הפרטי הוא מנסה עליה שלל טריקים שלמד מהסרט, או
שהמציא בהשראתו.) התחלתי לצחוק בהיסטריה כי פתאום ראיתי לנגד
עיניי (אולי מהבולים, אולי אני סתם מטורפת) את ניר מסתובב
ב"הפנינג" וגונב נחשי פלסטיק ובובות כאלה של "הילד המשתין". זה
למעשה כל כך הצחיק אותי, שקראתי לבולי להשתתף בשמחה. בולי לא
ממש הבינה ורק הניחה כף יד מודאגת על מצחי כדי לברר שאין לי
חום. "מה את צוחקת, יא שרמוטה?" (סיוון גם הסתובבה קצת יותר
מדי עם שרון) "הוא יהרוג אותי יום אחד".