איש סוד, פרטי
לא שלי.
צעד מסורבל, מבע אפלולי.
איש חורף צעיר, שבע מעצמו,
רעב לאחרים, יפים.

מצהיר עצמו כמתבודד, לא נגוע, כנוע.
נכנע לתשוקה, מסתייג מהשלמה, שיגרה.
מחצין דמותו בהבזקים, לא משכנעים.
אמינות ספרים, רגעים מתחרזים.
וודאי כותב, זאת לא אמרת,
מסקנה מתבקשת, הלא כך?
משחק בנמענים, אנשי רגע מחיים... כבויים.

ואני, אשת יום, מכונסת, מתוקתקת,
אפשר לומר אף מתוקשרת,
פתאום יושבת במרפסת,
אישון לילה שכונה שוקטת,
נהמת כלבים, גינוני אוהבים
פנס לילה מהבהב, תחזוקת עירייה עגומה,
אשת היום מעירה.
ושכנה ממעלה, לא נרדמת
מחפשת אור עמום מבניין צדדי ממול,
תקתוק מכשיר כתיבה, צליל מקרר או מים ברתיחה.
קול חוזר, מסגיר שינה טרופה.

אלו לא מנת חלקי  מן שגרתית צוננת,
רחשי לילה אופייניים,
הברות מוסכמות, לא מדוברות,
שעות יצירה חבויות.
מרכיבי ימיך, לילותיך.

מתי בי הבחנת,
על פי מה קבעת,
"גבוה ומסויגת",
"מבקשת להצניע יופי לילי, ביתי",
מין חדירה מחמיאה, מתיימרת.
וודאי שגרתית עבורך,
חי תסריטים, ביים רגעים.

ובכל זאת אחרי ליל,
כלי נוסף, מוסיף בס
לסימפוניית הצלילים, ההגיגים הליליים,
יושבת לא נרדמת, רוח טרם בוקר,
ריח לח מתוק, שרבי,
כותבת בבתים, לא מסגירים,
נהנית מפענוח,
איש לילה מקורי, וודאי לא לי
מין עיסוק של לילה,
                                מיקרי.



ספטמבר 01