בשעת כתיבת שורות אלה אני מלא השראה.
בשעת כתיבת שורות אלה אני נפעם מעצמי.
אני מביע, אני חודר לאלפי לבבות, אני מרגיש.
בשעת כתיבת שורות אלה אני מרגיש מה זה להיות אמן, מה זה לחיות
את האמירה שלי ולאמור את החיים שלי. אני מרגיש מה זה להיות
פרזיט.
אני פורק את היצרים שלי, מעלה אותם על הכתב, על הבד, על הסרט
המגנטי, משקיע בהם זמן, מחשבה, נשמה, כסף, מאמץ, כסף, ביקורת,
כסף, כסף, כסף. לא משנה הכסף, העיקר האמנות. מישהו בוודאי יפצה
אותי על אובדן הזמן והמשאבים. חייבים לי- אני נותן לעם אמנות!
בשעת כתיבת שורות אלה אני גווע ברעב בדירת חדר שכורה, בלי
משפחה, בלי עבודה, בלי מה לאכול, רק עם האמנות שלי. היא תציל
אותי ממוות, כי בלעדיה לא שווים חיי. איפה היה ואן גוך אם הוא
היה הולך לעבוד? בוודאי לא היה מסופק מעצמו בכל ארבעים ושבע
שנותיו... העיקר שיש לי את האמנות שלי, ושיקפצו לי! מה, אני
כמו כל אותם בני ישיבות שרק לומדים תורה וגונבים כספים
מהמדינה? "תורתם אומנותם" הם אומרים- זאת אמנות?! אמנות זה
ליצור, לא ללמוד. להרגיש, לא לדעת. להביע, לא להוכיח. תנו לי
כסף כי אני מודה שאני בן אדם!