אדם הולך לאט, בקצב מוזיקה לילית; פטרודקטילים עוברים מעליו
באוושה חרישית, כנפיהם מכסיפות תחת הירח כמו שלדי גורדי-שחקים
מטים לנפול. הם צעירים מאוד, מחווירים למראה העיר, שורקים אליה
בקריאת תגר - מפלצת ברזל מרוסקת לרגליהם, אבל חיה, מפרפרת
בשלוליות ניאון, באורות חדים שסימאו מזמן את עיני השדים. כפות
רגליו מוסיפות לקחת אותו הלאה, בסימטה קרועה בשחור -לבן לרסיסי
נייר/גשם: טיפות מים אקראיות מכביסה התלויה מהשמיים, נושאות
מטה את הזוהמה שנשטפה מן המלאכים שחזרו מבילוי סוער וחריף
ושובר כנפיים. אדם מכסה על עיניו מפני האור הפתאומי: זמרת
ממלמלת לעצמה נשפכת מבין חריצי הלבנים, מתעלסת עם עכבישים
אקראיים שמנגנים על עיניה פוגות ב- 8 קולות. היא מזהיבה והם
נתלים ממנה בייאוש, צונחים, נמעכים תחת הצל המתקרב. זכרונות
קיץ מלבינים את ענני החורף, שולחים זהב בשוליהם, מנקים אותם
מהכובד ומרימים אותם לאט עד שיוכלו לעוף בכוחות עצמם, להתערסל
בתכלת, להתמסמס קמעא-קמעא, עד שיהיו צל חלבי ומריר של דבר
האבד, ויזכרו שאולי עדיף להיות אפורים וכבדים וגושיים, כמו
שמלות מוכתמות ומתקשות מבוץ, שהשמיים אינם יכולים להן, ואפילו
בלילה עדיין רואים אותם שולחים ידיים מגושמות אל הירח. אדם
הולך מהר. צעד נחפז... מבוהל, שמעצם המהירות הולך ונעשה קליל,
כמעט מועד... אבל ממשיך. זוגות שקופי מקטורנים ושמלות. חתול
חושף שיניו אל רגליהם. זעפו הופך לפיהוק. קשתות מדלגות
ומתרסקות ואחרות נבנות עליהן. האוויר מאדים, מתכהה. אדם עוצר.
הסחרחורת סביבו, נוגע-לא-נוגעת; פנים דהויות רושפות אליו אור
כבוי, שנדלק באדום-מלמלה כבד, גולש, מפתה באדישותו. קמטי
וילונות רוקדים עם צללי קמטי וילונות. רחבה נדלקת. המון רוקד
לאט סביב מזרקת יין. העסיס צונח, נמרח על זהב המזרקה, על פני
המלאכים, צובע את עיניהם בסגול רקוב וניחוחי. ההמון נתלש
מזרועות ההמון, בידיהם לפידים של עצמות אדם בוהקות שקצותיהן
העגלגלים דולקים בירוק. ההמון יוצא אל העיר לצוד מכשפות
קלילות, נינוחות, לובשות ג'ינס שלא חונק את ירכיהן; מביטות,
שוקלות, פוסלות, מביטות הלאה. הוויסקי מתחמם, הכוסות חלקלקות,
נעימות למגע, שפתותיהן מאדימות. מלודיה שקטה של שפתיים לוגמות;
לשונות דוגמות, בוחנות, מוצאות לנכון, ממשיכות לעטוף את עצמן
בניחוח המבעבע.
החוצה.
האוויר צלול ונקי ממשחקים מקדימים.
אדם הולך ויודע איפה
כל רגל
מונחת.