לא אצעד עוד בשבילים
במקום המאיים
המאויים
לא אראה עוד את השמש העולה
ואיך עושה היא את דרכה לים.
לא אבכה מהתרגשות ובטח לא מצער
לא אלחש יותר מילות שנאה
מילות כאב או זעם.
לא אפחד עוד בלילות מהלא נודע
לא אדאג לחבריי שיאבדו את תום ליבם
לא אתגעגע אלא רק לתמונות
השקיעות
הזריחות
הים
הכחול
הרעשים בלילות
האורות.
אתגעגע אולי
לדברים היפים, רגעים בלתי נשכחים
לחיים הסוערים
אדרנלין
למבט הנישא מעיניי החיילים
אני נפרדת עכשיו לתמיד
מהנופים, האנשים, החופים
עם דמעה אבל גם עם חיוך
אהבה והרבה
גאווה.
אוגוסט 2005, התנתקות. |
