|
לא אצעד עוד בשבילים
במקום המאיים
המאויים
לא אראה עוד את השמש העולה
ואיך עושה היא את דרכה לים.
לא אבכה מהתרגשות ובטח לא מצער
לא אלחש יותר מילות שנאה
מילות כאב או זעם.
לא אפחד עוד בלילות מהלא נודע
לא אדאג לחבריי שיאבדו את תום ליבם
לא אתגעגע אלא רק לתמונות
השקיעות
הזריחות
הים
הכחול
הרעשים בלילות
האורות.
אתגעגע אולי
לדברים היפים, רגעים בלתי נשכחים
לחיים הסוערים
אדרנלין
למבט הנישא מעיניי החיילים
אני נפרדת עכשיו לתמיד
מהנופים, האנשים, החופים
עם דמעה אבל גם עם חיוך
אהבה והרבה
גאווה.
אוגוסט 2005, התנתקות. |
|
|
אתם יודעים,
החיים די
דפוקים. איכשהו
מישהו התבלבל
בסדר שלהם. הם
בעצם צריכים
להיות הפוכים:
צריך להתחיל את
החים זקנים
וסנילים בבית
אבות. אז צריך
לקבל שעון זהב
ולהתחיל לעבוד
קשה בדרגה
ניהולית גבוהה.
אז צריך להיות
צעירים ופרועים,
להנות מהחיים.
אח"כ נהיים
תינוקות ללא
דאגה בעולם,
ולבסוף מסיימים
את החיים
באורגזמה. |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.