[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








17-08-05

"הוא אמר שאת מוכשרת. איך את מצליחה לחשוב שהוא לא התרשם ממך?
אף פעם אף אחד לא אמר עליי שאני מוכשר." הוא סיים את המשפט
ומזג לו עוד חצי כוס קפה שחור.
"אני סדרן אצלנו בסניף כבר שלוש עשרה שנים ולעולם לא קיבלתי
איזו מילה טובה או מחמאה מאחד נהגי המוניות, על כך שהשגתי לו
נסיעה לטבריה וחזרה."
"אבל אין מה לפרגן על זה, הרי זה לא שאתה מחפש את הנוסעים
ומשיג אותם, הם פשוט מתקשרים אליכם לתחנה ותפקידך הוא לתת להם
מענה, בשביל זה אתה שם."
"אני רק רוצה מילה טובה באופן רשמי, שתחזק אותי שמעמדי אכן
מובטח בחברה" אמרה.
"הוא כנראה לא טיפוס דברן במיוחד, אחרת אני בטוח שהוא היה זורק
לך איזו מחמאה" הוא ניסה לעודד.

"היום נכנסתי למשרד והייתי בהלם. אתמול מרוב עייפות מצטברת של
כל השבוע עזבתי את הדפים שעל שולחני בלי להניח אותם בשקיות
שלהם, נו אילו שיש להן שם מצחיק, שמרדף, כזה ניילון ששומר על
הדף. בכל אופן הייתי ממש מאוכזבת מעצמי הבוקר על ההזנחה, הרי
החתימות והתצהירים שיש בדפים האלו הם בעלי משמעות עצומה ואני
הפקרתי אותם בלי לחשוב פעמיים. ואם איזו ציפור איכשהו הייתה
נכנסת לי למשרד ומשאירה סימנים על הדפים, או שהבוקר הייתי
מניחה את כוס הקפה בטעות עליהם ומשאירה עיגולי קפאין חומים
עליהם. על זה בטוח שהוא היה מעיף אותי."
הם התיישבו על הספה השמנה בסלון, הוא עם כוס הקפה והיא עם חצי
לחמניה ובה מרגרינה, והביטו בתוכנית ריאליטי על עשרה שמנסים
לשרוד באי מבודד ומסוכן. הוא התפעל כשהכוכבת של הסדרה אכלה
חלזונות חיים והיא נגעלה לראות את הכוכב ישן על חוף הים, רק
מהמחשבה שיכול לטפס עליו משהו באמצע הלילה.

"אל תתנשא מעליי!" אמרה לאחד העובדים במשרד "הרי אני ברגע
מחזירה אותך לאגף הביטחון ונראה איך תרגיש שם." הקשיחה את פניה
והידקה את שפתיה. היא ניסתה להיכנס לתפקיד המנהל הקשוח שלא היה
בה בכלל. רצה למשרד שלה והחזיקה את פניה בין שתי כפותיה
בניסיון לבלום את הבכי העומד להתפרץ מעיניה. היא לא הייתה
מרוצה מהמשרד החדש אבל ידעה שזו היא הדרך המושלמת לקידום
ושאסור לה לפספס הזדמנויות כאלה. לא כל יום מישהו מקבל את מקום
מנהל כוח האדם של חברה כל כך גדולה ואם הוא לא יתבצע בקפדנות
ויסודיות, ערכה מול עובדי המקום יעלם ולא יכירו בה כמנהלת
מוצלחת.
היא הוציאה מהמגירה העליונה תיק איפור קטן ובו מראה, הביטה בה
במבט מלא ביקורת המנסה לזהות את האדם שמשתקף בו, טישטשה את
אדמומיות עורה מהבכי עם חומר קוסמטי סמיך וביקשה דרך הטלפון
מהמזכירה הראשית שתכניס לה כוס מים חמים עם נענע וכפית סוכר
חום. היא לא נוגעת בתיונים.

"יש לי מישהו פנוי ברוטשילד? מישהו פנוי ברוטשילד עבור?"
"אני מצטער גברת, תנסי עוד כמה דקות."
"בא לי לנשנש איזה משהו מתוק. בבית רק בריאות ופעם ביום היא
נותנת להתפנק על קפה שחור. כאילו שזה איזה פרס, ואני ילד יום
הולדת בכסאות מוזיקליים.  
גם ככה בשר אמיתי אני יכול לאכול פעם בשבוע וכל שאר הימים רק
תחליפים על בסיס טופי משהו ואם בא לי שוגי עם חלב אז הוא חייב
להיות סויה. טוב האמת שזה רק מתוך דאגה. היא מנסה להאריך לי את
החיים בעוד כמה חודשים, כי תמיד אומרים שגברים מתים לפני והיא
אמרה שהיא מעדיפה להיות כמה שפחות לבד אז שאני אשאר בשבילה עוד
קצת. זה המינימום שאני יכול לעשות בשבילה, גם ככה בימים
האחרונים היא לא כל כך מרוצה מהמצב בעבודה, ושיש לה דילמת
סמכותיות ומרידה מצד הפקידים ועוד בעיות כאלה ואחרות. זו בדיוק
הסיבה שבחרתי את החיים כאן בתחנה. בלי הרבה כאבי ראש, קידומים
ורגשות של חוסר סיפוק ואי שלמות." הוא ישב ובהה בטלפון של
התחנה, מריץ מחשבות בראשו ומחייך על זה שהיא שלו, מקודמת
וחשובה, יפה ונחשקת ע"י כל הגברים במשרד, וחוזרת אל בין ידיו
בסוף היום. הוא גם היה מאושר והנשים המבוגרות שלעולם עוד לא
יוציאו רשיון נהיגה בחייהן, ותלויות בו כדי להגיע ממקום לאחר,
ובכך התבטא הקידום שלו, בעוד מבוגרת חסרת רשיון.
הטלפון צלצל ובידו היה בקבוק קולה ממנו הוא לגם הרגע תוך כדי
מחשבות הוא הניח אותו במהרה וענה לטלפון כשהצליל הראשון שנפלט
מפיו היה גז הקולה שעלה מקיבתו.
האישה שמצידו השני של הטלפון היתה עמומה למשמע אוזניה, כי הרי
היא לקוחה קבועה בתחנה מזה שנים ותמיד היו בה המחשבות שהסדרן
לא מחבב אותה כי רוב הפעמים בהן היתה מזדהה בשמה, משום מה לא
היה אף נהג זמין. הפעם היא הייתה בטוחה שיש לו משהו נגדה וטרקה
את הטלפון, בעלבון והחלטה שלעולם לא תתקשר שוב.
מנהל התחנה קיבל את תלונת הגברת ובלי לחשוב פעמים החליט לסלק
אותו מהתחנה.
הוא לקח את דבריו ויצא מהמקום מאושר מכך שאולי אכן הגיע הזמן
לשינוי וקידום מסוג אחר. מלבד זה זו הזדמנות טובה להיות בימים
הקרובים קצת בחופש ולבלות יותר זמן עם אישתו.

היא חזרה הביתה גם היום בפנים חמוצות. "אני לא מאמינה! כמה
חוסר מזל יכול להכיל אדם אחד?"
"איך נחייה מעכשיו? מי יעסיק אותך עכשיו? בלי כל ניסיון? בלי
שום תואר או אפילו שנת לימוד?"
"אני לא מתכוונת לתת לך לשבת בבית כשאני עובדת סביב השעון. מחר
לך להתנצל בפני מנהל התחנה על השם הנוראי שעשית לתחנה ואחר כך
גם בפני הגברת הנעלבת. איזה מין התנהגות זו?"
"במחשבה שניה, אני צריכה חופש לכמה ימים, אני לא יכולה לראות
אותך במצב הפגר המובטל פה בבית אני אחזור שהדברים יסתדרו, אם
זה יקרה אי פעם."

הגיע הבוקר הראשון בשנים האחרונות בהן הוא קם ליום פנוי, חסר
משימות ועבודה. היא כבר הייתה במשרד והתקשרה לוודא שהוא ער שש
פעמים בשעה האחרונה.
הוא נכנס למטבח והכין ספל ענקי של קפה שחור והתיישב מול
הטלויזיה.
הטלפון צלצל והוא ענה בידיעה שזו היא מתקשרת שוב ל"וידוי קימה"
כדבריה.
הפעם בצד השני של הטלפון הייתה אחת הלקוחות המבוגרות הקבועות
של התחנה שהבחינה בקול הלא מוכר שבירך אותה הבוקר והרגישה
בחסרונו של הסדרן הישן והטוב.
היא הציעה הצעה מפתה והם קבעו להם פגישה.

"תן לי לחזור אליך לגבי זה. עד שאני לא רואה את זה ועושה דברים
בעצמי שום דבר לא מסתדר פה."
היא סוגרת את הטלפון ופולטת אנחה מותשת.
דפיקה נשמעת בדלת. המנהל נכנס מתיישב מולה ואומר לה מספר
מילים. הוא יוצא. היא שוב בוכה בשפתיים קמוצות מלאת איפוק.
היא מתקשרת אליו בוכה, הפעם לא לוידוי קימה.

הוא נפגש איתה. הקול שלה שונה לחלוטין המראה שלה. בחיים הוא לא
היה מקשר ביניהם.
היא נראית אמידה ומאוד מטופחת. כנראה שבעלה באמת המנכ"ל הראשי
של החברה, עכשיו זה מסתדר לו בראש הגיוני ולא נשמע כמו סתם
המצאה.
פעם ראשונה שהוא נכנס למשרדים המפוארים שהיא דיברה עליהם כל
חייה, הם אכן כמו שסיברה, מעולם לא נחשף לעולם העיסקי המהודר
הזה. בתחנה הכל יותר פשוט. הטלפון שלו מפלסטיק עם כבל מסולסל
ולא מנירוסטה אלחוטי כמו פה.
היא מכניסה אותו למשרדו החדש ובזמן שהם ממתינים לבעלה היא
מספרת לו שיש לה רשיון נהיגה, היא עברה טסט ראשון.

היא חזרה לתפקידה הישן. המנהל שלה אמר שהוא פוסל לה את הקידום
שקיבלה על חוסר התאמה. מזל שהוא גילה. היא שוב המזכירה הראשית.
מישהו מצלצל אליה מחדר ההנהלה הבכירה, המקום אליו חלמה להגיע
עם השנים ובן רגע חלומה התרחק ממנה בכמה שנים.
האדון מהחדר מבקש ספל קפה שחור.
היא נכנסת עם כוס הקפה וראשה רכון כלפי מטה במבוכה מירידתה
בתפקיד.
היא מרימה את פניה ורואה אותו מולה, זה שאמור לשבת מובטל בבית.
זה שלעולם לא חשבה שיקבל מקום עבודה נוסף.
"תניחי פה את הכוס. ותזהרי לא לעשות עיגולי קפאין חומים על
הדפים".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
למרות שקשה
להעריך בוודאות
לחיוב או
לשלילה,
הסיכויים הם
בערך 50-50


תרומה לבמה




בבמה מאז 26/11/05 12:00
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נועה קים כהן

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה