גלגול
ומי רוצה להיות בתפקיד הילד?
אני, אמר הראשון והרים את ידו בהתנדבות
אני , אמר השני והרים מיד אחריו.
למה דווקא אתה? שאל את הראשון.
כי אני עזבתי פתאום ללא הודעה מוקדמת והשארתי שם את הקטנים
שלי.
ולמה אתה חושב שאתה? שאל את השני.
כי היא צריכה אותי. היא נשארה שם לבדה וגם ככה היא לא מי יודע
מה והיא צריכה קצת עזרה ואני היחידי.
אתה תחזור! אמר לראשון, תתכונן.
אבל מה אני צריך לקחת איתי? איך להיערך?
איך היית בתור אבא?
כשהייתי בן שלושים נולדו לי שניים. תאומים. אילו היו ימים
נהדרים עבורי. אישתי היתה מחוייכת כל היום ודבר לא היה יכול
להעציב אותה.
עברו כמה שנים והשניים קצת גדלו. הייתי אבא טוב. נתתי הכל. כסף
לבילויים ותשלומים לטיולים שנתיים. מימנתי בגדים לקטנה כולל
חצאיות ועגילים. גם לו נתתי הכל. קניתי לו כדורגל עם חתימות של
כל השחקנים, ועוד כמה משחקי פלייסטיישן חדשים. לשניהם נתתי
לשבת ולהסתכל על האקווריום המפואר שלי ולפעמים גם להאכיל את
ג'וני, הדג היפה שלי, זה היה הזמן האיכותי שלנו יחד, עד שהוא
מת.
אני מנסה להיזכר מה עוד היה בינינו...
לפעמים גם נישקתי אותם לפני שינה על המצח.
אישתי אמרה שאני לא אבא טוב. שאני בקושי בבית וגם כשאני פה אני
לא בדיוק. שאני לא מספיק אוהב.
שלילדים תהיה בעיה לאהוב בגללי כי מעולם לא קיבלו אהבה של
הורים. כזו אמיתית.
חמישה חודשים לפני שהלכתי היא סיפרה שהיא בהריון.

לפתע נפתח פתח בין עננים והוא נשאב בפתאומיות ונעלם כלא היה.
בדרך הוא ראה אורות זורחים בכל מיני גוונים שסינוורו אותו. הוא
נפעם לגלות כמה אור יכול להיות חזק ולעוור לחלוטין.
פתאום נשמע שקט באוזניו. הוא פקח את עיניו וראה זוג ברכיים
קטנטנות מול פניו, וסביבו סביבה אדומה, רכה וחמימה. הוא הרגיש
לחיצות קטנות ושמע רעשים עמומים ולא ברורים.
הוא התחיל להתגלגל בפינוק ברקמות הרכות והמלטפות ובזרועותיו
הקטנות דוחף לכל פינה בעדינות כאילו ומפנה עוד קצת מקום
לגלגולים ולמשחק.
לפתע איבד את סבלנותו והחל להדוף את האיברים הרטובים מעליו,
בזרועותיו ואצבעותיו הקטנות.
הוא בעט בעוצמה בעזרת כפותיו הקטנות כאילו ומבקש לצאת. כאילו
ונחנק מצפיפות.
עברו מספר דקות של מאבק מתמשך ולפתע ראה נקודת אור קטנה, והחל
לשחות לכיוונה.
הוא הרגיש לחץ מכל כיוון ושמע צעקות וקצת גניחות.
הוא הרגיש מאוורר. הוא נחלץ מהמחנק. יש לו מקום להתגלגל. ידיים
רבות אוחזות בו. כל פעם זוג אחר.
מעבירות אותו אחת לשניה.

הוא ראה את שניהם. שני הקטנים שלו.
שני התאומים יושבים ליד מיטתו שחתיכת פלסטיק חוצצת בינהם.  
הוא ניסה לרמוז, לזרוק להם מילה או שתיים ולהסביר שזה הוא
ועכשיו הכל יהיה אחרת, ובמקום יצאו מפיו רק יללות בכייניות
ועוד מספר צווחות.
היא לקחה אותו בזרועותיה הרימה באחיזה מבוהלת, מופתעת מהעובדה
שבעל החיים הקטן שבין ידיה קצת נושם ונע מצד לצד, והעבירה אותו
למיטת אימם.
האם ליטפה וחיבקה אותו ברכות, מביטה בו בשתי עיניים אוהבות
שחיכו לו בציפייה.
שבוע אח"כ כבר היה בביתו שלו, בחדרו שלו, במיטתו. לידו שוכבת
אימו המלטפת והמרדימה בכל לילה ללא יוצא מן הכלל.
עברו ימים נוספים והתאומים הושארו, ערב אחד, לשמור על אחיהם
הקטן. אימם יוצאת לפגישה.
הוא שכב, והפעם במיטת תינוקות חדשה ולא במיטתו שלו, מביט בתקרה
ומנסה להפנים את העובדה הכואבת ועם זאת להבין את הבדידות של
אהובתו.
הוא פרץ בבכי צווחני, מנסה להזעיק את אחיו המשחקים בחדר הסמוך,
והם בשיאו של פאזל מרתק, שומעים, מתלבטים ובוחרים להתעלם.
לא זכור לשניהם, שבכי צווחני והיסטרי הצליחו להקים את אביהם
מהספה בזמן חדשות.
היחידה שהיתה משועבדת לצווחות כולם הייתה אימם שכרגע איננה.
הוא המשיך בבכי קורא, במטרה להביא את השניים למיטתו ולגרום להם
להבין מיהו באמת אחיהם, ושביד משותפת צריך למנוע את המפגש
החברתי של אימם.
לבסוף השניים התייאשו מהצרחות והצלילים האיומים שגרם אחיהם
וניגשו אליו במטרה לפתור את הבעיה הקולנית.
תחילה, הם צעקו עליו שישתוק והמשיכו בסדרת איומים, לאחר מכן
שזה לא עזר הם הפכו אותו על בטנו והחלו להכות בישבנו, כל אחד
בלחי אחרת על פי סדר קבוע ורצוף. ואז שהמכות הגבירו את
התייפחותיו וקולו לא שתק, הלך האח לחדר האמבטיה ושלף מן הארון
חבילת צמר גפן, חזר לחדר אחיו ותחב את כל החבילה בפיו הקטן של
הילד הצורח, "תמיד זה עובד, ככה אבא היה עושה", ואז הגיעה
הדממה.

איך חזרת אלינו כל כך מהר? הוא שאל אותו.
שלחת אותי לחזור אל משפחתי ולתקן את צלקות ילדיי.
ניסיתי בכל דרך אפשרית אבל הם לא פתוחים להצעות, ולא נתנו לי
להסביר מי אני ולהכיר מחדש. נישאר בהם חלק שלא יכול לאהוב עוד
ממני.
אם אותם לא אהבת ולהם לא הראת חיבה, אין לי פתרון, גורלם כבר
נחתם להיות שונאי איש אבל אין משהו שבכל זאת חיבבת? כזה שאולי
יפתח בהם רגש כלשהו?
כן. יש משהו. התקרב אל המלאך ולחש לו באוזנו.
מי רוצה להיות בתפקיד הדג? שאל המלאך.