נערה בצמה, מסתובבת לא נעולה, יודעת שיפה אך מתעקשת להרגיש
מגושמת.
משתוקקת להתמזג בשתיקת המדבר העמום המרעים מידותיה.
צעד נושק צעד בשקט מופתי.
אישוניה, שקדים בתוך עין מכווצת, כלהב סכין זכוכית  מנסות
לחתוך בטוהרה את אופק המדבר הערפילי. כחלק מאותו ניסיון
השתלבות שגרתי, זה שאולי יביא קץ לשוטטות הנפש הרכה במקום לא
לה.

"עוד פעם וזהו, רק עוד פעם שוטה", עוצמת עניים ובאנחה שוב
מבטיחה. פושטת מכנסיה, לבניה שמזמן איבודו צחרותם בכביסת
הקיבוץ הסיטונאית. שולפת שמלה, זו שבתנועה אוורירית יחידה
חושפת בפניו גופה, נערי וחלק. שואפת ארוכות את יובש המדבר
המפנק ומתמלאת כיסופים לאותו מרקם אגם מתהולל סביב גופה המתעגל
ולרטט הצחוק וגלי הענוגה בין כפות ידיו הלוחצות, המבקשות לבטא
כמיהתו האינסופית אליה.

מזה יותר מחודש, כמעט חודשיים שלא הרחיקה בואה לפולחן נווה
המדבר הרוקם סופות חול ליופייה וכמעט שהתמסרה לאותה דירת
צעירים בקיבוץ עם אותו נער גאה. איתו חשה אישה דשנה מידי.
דווקא הוא הילד המעורטל, מחוספס הלשון, דווקא הוא מדליק תודעתה
המפוכחת ובעל כורחו מבטל יופייה השובבי. הוא החצוף חושף נשיותה
הבוגרת שטרם רצתה לחבוק דמותה אליה.

כבר חיה איתו. עיתון, ספלי קפה. כבר רקדו ערומים, מחובקים
"סוזן תישאך למקומה במדבר", שבת אחר הצהריים עדיין ביחד במיטה,
רשת ג', דממת צהריים בקיבוץ- צעירות.
למראית עין הכל חי ותוסס. הוא כבר נכנע לשגרה, להערצה ולתשוקה
שניסה לרקום לדמותה היפה. אך היא כולה ערגה לאותה שמלה
אוורירית, מתחצפת, מי אגם לא מציאותיים ולאותו תמהוני מפוכח.
וברביעי לחודש השני מאז בואה נכנעה לשקיקה לקלילות גופה ודעתה,
לאותם ואדיות נחבאים, מאפשרים התבדלות.

מגיעה אליו, על פתילה קפה שחור וריח הל חזק מסתובב סחור, מעיד
תשוקתו הכבושה ובנגיעה מקרית מלהיט שלה. שתי כוסות זכוכית, על
חול לא יציב ניצבות מבעוד מועד, כאילו ביקש להשתיק פחדה ורצונה
כאחד. באדישות מאפיינת קורא לא בשמה "בואי יש קפה, טוב שבאת".
והיא אט אט נפרדת מאותה ארשת פנים מבינה והופכת נערה מתגרה.
שניהם לוגמים, גומעים. משתיקים המצפון בהסכמה לא מדוברת, בעצם
הוא לא, אולי בשבילה.
נכנעים לשינויי צפיפויות האוויר, היא מפנה את גבה משילה שמלתה
וקופצת חדה, עתה כן חותכת. קולטת תבליט צילו על נקיק הסלע והוא
מגיע עליה, מעט מסורבל, אחריה. בעניים עצומות גומע גופה, מחדש
שלוותו, אולי בעצם לרגע מפרה. והיא מתענגת, מתענגת, לא  רוצה
די.
לאט דעוך מתעייף והיא שוב נותרת ילדה לבדה, מכורה לאותו פולחן
תענית הפוכה במדבר, קרוב רחוק מחייה, תודעתה.    

 

 יוני 01