ילדה קטנה ויפה.
כולם הכירו אותה ככה.
ילדה תמימה.
ככה כולם אמרו עליה.
מאז הייתה קטנה, הייתה כזו.
כנראה שכך היא נולדה.
נולדה תמימה.
היא גדלה להיות כזו.
תמימה.
אפילו כשהייתה בת 6 והשכן ממול, נער משועמם ומופרע בן 16 -
הציע לה עוגה בעודה מחכה לאמה, למטה, ליד החנייה, כדי שתחזור
מבית ספרה (אתם מבינים? אמה הייתה פשוט מורה...).
היא האמינה לו.
עוגה זה טעים והיא, היא במילא הייתה רעבה. עוד יום ארוך בבית
הספר הסתיים לו והיא חיכתה לאמא שתחזור מהעבודה ותחמם לה איזו
ארוחה.
אבל מה רע בעוגה? עוגה זה מתוק והיא, ילדה מתוקה שכמותה, אוהבת
הרי לאכול מתוק.
ותאמרו לי: איזו ילדה בת 6 תסרב לעוגה?
פותה ותמימה. איזו ילדה מסכנה.
זו לא הייתה עוגה.
ואיך ילדה בת 6 אמורה להבחין בין טוב לרע? ואיך ילדה בת 6 תסרב
לעוגה כשמציעים לה? ולמה שתחשוב שאולי זו לא עוגה?
נכון, תמיד אמא אמרה לה לא לקחת סוכריות וממתקים מאנשים זרים,
אבל זה היה השכן. הוא לא איש זר. היא מכירה אותו עוד מהיותה
קטנטנה.
זה השכן, למען השם!
וכך נלקחה לה פיסת תמימות קטנה.
אז שכנים ואנשים שמכירים - כן יכולים להיות מזיקים.

היא גדלה להיות נערה.
נערה תמימה שלא מאמינה בזכרים שמציעים לה ממתקים.
כל כך תמימה שכאשר חברתה (הכי טובה לפי מה שחשבה) אמרה לה שהיא
חברת אמת שלה ולעולם לא תעזוב אותה ותמיד תהיה איתה - לטוב
ולרע, היא האמינה לה! הרי היא נקבה, היא לא מציעה ממתקים ואחר
כך עושה דברים לא נעימים, היא חברה! חברה אמיתית!
היא האמינה לה!
אבל אז גילתה -
גם היא, חתיכת בת זונה - שיקרה אותה.

תמימה קטנה.
עוד פיסת תמימות הלכה כך לאיבוד.