הצעה פרגמאטית לכל עבדי העיפרון, העט והמקלדת (לשני המינים
כאחד, כמובן).

הדפס את כל הדברים שכתבת אחד בכל עמוד, צרף תאריך לכל קטע,
ארוז אותם בתיקיית קרטון, קח יום חופש, חדר במלון סתמי,
ועיפרון מחודד. שב עם עצמך, ועשה בהם סדר.

ראשית - קבץ אותם תחת כותרות, בנה ספרים קטנים, עם שמות.
קרא אותם בקול רם, וסמן על כל עמוד את ראשי התיבות הבאים:
ש. - שירה. ז. - זיכרונות אישיים. מ. - מגירה. ו-פ. - פח אשפה
(לסמן, לא לזרוק ממש!)

ברגע שסיימת, ארוז את התיק וחזור לענייניך הגשמיים.

רק כעבור לפחות חודש ימים, פתח את התיקייה שוב, הדירוג ישתנה
במקצת, זה בסדר.

ראשי התיבות:
תחת הכותרת שירה אמורים להופיע הקטעים ש"אני נמצאת בהם", כלומר
שכל אחד יכול לעשות בהם שימוש למען עצמו, בדיוק כמו שאתה עושה
שימוש בשייקספיר ובמוצארט. לא להיבהל מהעובדה שלתיקייה הזו
יגיעו בקושי עשרה אחוז מהכתבים.

זיכרונות אישיים הם מילים שכתבת לעצמך על תקן של purgatorio.
סביר להניח שכמחצית היצירות תגענה לכאן.
למגירה - היצירות שמעוררות בך תחושת אי שביעות רצון, למרות
שכנראה "יש בהן משהו" - עוד עשרים אחוז. נכון, יהיו אחדים
שיקבלו שני דירוגים, אלו יזמנו אותך לחזור אליהם כדי שה"משהו"
יבוא לידי ביטוי מלא ומדויק יותר. או לא.
פח האשפה סופג את 20 האחוזים שנותרו, אבל לא זורקים אותם אף
פעם. כמעט בכל זבל כזה תמצא בבוא הרגע הנכון מילה, משפט, או
רמז אסוציאטיבי שיתפקדו כמו הכפתור לכבודו תופרים חליפה.

זה מה שלמדתי ב-39 שנות כתיבה. מפירות הבוסר של נעוריי, דרך
מאמרים מקצועיים, מכתבים עסקיים, אגדות, המון התחלות של פרוזה,
ותשעה עשר ספרי "חטאים אפורים".

על התהליך ה"משרדי" הזה כדאי לחזור מדי פעם, נגיד פעמיים
בשנה.

יולי.