והפעם זו אני שם
שעומדת במרחב הציבורי,
נתונה לביקורת של כל מי
שבא לו בעצם
לבקר אותי.
הפעם זו אני שרוצה
ליפול על גן עדן
(אני גם ככה נופלת),
בלי דרכי קיצור או פיתולים,
בלי טיפת רחמים -
תנו בי מבטים קרים,
שאדע שגם עכשיו אתם טועים.

והפעם אני זו שאין לה מה להגיד
או איך לשפר
או לדעת כמה מותר לי לבכות,
הפעם זה נטול הנחות,
אני אמורה ללמוד מטעויות
ואני טיפשה מדי לנסות
לשנן נוסחאות -
לא להתאהב, לא להקשר, לא להתמסר.

הפעם אני זו שמנקרת תמונות -
אין לי זכרונות, רק פיסות מידע שידהו:
המגע שלך
הדיבור שלך
המבט שלך
הריח שלך
העיניים שלך
הידיים שלך
החום שלך
הקרע ממך

והקרע שלי.