"שלום", היא אמרה והושיטה את ידה לעברו בחיוך מבויש. " אני
עפרה, הדיירת החדשה".
"או, שלום!!" קרא לעברה מאיר, חייך ולחץ את ידה בחום, "אני
מאיר, ברוכה הבאה!" הם המשיכו לחייך, אך ידיהם פסקו מלהחזיק
יחד. "אם כן, מה מביאך לפה?" שאל מאיר. "את האמת?" שאלה עפרה
ומיד ענתה, "לא יודעת... בעצם, לא נעים לי לספר, לא בשלב
הזה..." מאיר השפיל את מבטו כמתנצל וגמגם קלות: "אה סליחה...
לא התכוונתי... את האמת אני גם די חדש פה, אפילו לא שנה!"
עפרה לא ענתה. היא הביטה סביב על הבניין, הרחוב ועל הילדים
שמשחקים.
'מקום נחמד ויפה' חשבה לעצמה. קולו של מאיר קטע את מחשבותיה,
"רוצה לטייל פה קצת בשכונה, אני אכיר לך אותה ואת השכנים
החביבים שלנו?" עפרה הנהנה בראשה בהתלהבות, כמו ילדה שקיבלה
הזמנה לבוא ללונה-פארק. עיינה נפתחו לרווחה, את הפעם האחרונה
שזה קרה, היא כבר לא זוכרת. מאיר הושיט את ידו בצורה מכובדת
לעפרה, והשניים החלו לטייל ברחוב.
"את רואה, פה אני גר, בקומה 7, ככה שיכנו אותי כשבאתי. אותך
בטח ישימו בקומה 13 או משהו אחר, די חיכו לך פה, ובטח גם במקום
שממנו באת..." עפרה ענתה במין אנחה, "כן, חיכו כבר שאלך, ניסו
למכור את הדירה שלי, כבר הכינו הכל, אבל בסופו של דבר, הגעתי
לבד. יותר טוב..."
מאיר המשיך והסביר: "שתי קומות מעלי, גר זמר מעצבן, שכל היום
צורח! הוא עולה חדש והוא גם מסומם, קוראים לו קורט אם אני לא
טועה... לפי דעתי הוא היה צריך לגור יחד עם המסוממים האחרים
ברחוב השני, עם ג'ימי ואלביס... כשתראי אותם, תתרחקי מהם, הם
קצת בעייתיים..."
עפרה חייכה קלות. הרבה זמן היא לא חייכה. הם המשיכו ללכת במורד
הרחוב, והגיעו לוילה אדומה וענקית, עם חצר גדולה ויפה. עפרה
שאלה: "מי גר פה? זה ממש בית יפה!" מאיר חייך ואמר: "כן, זה
הבית של ברוך... איזה איש! בחור זהב ממש. אה, הוא הרופא שלנו.
ואת יודעת איזה נחמד הוא? הוא מחלק כדורים חינם!!! אפילו
לאנשים בריאים!"
"אז בגלל זה יש לו בית כזה יפה וגדול?" הקשתה עפרה. "לא" ענה
מאיר, "זה בגלל שהוא הביא לפה את הפועלים שלו."
מאיר ועפרה המשיכו ללכת. השתיקה בניהם קצת גרמה לאי-נעימות
בניהם, עד שהיא נשברה כשמאיר אמר: "את יודעת... זה קצת לא פר,
שכשאת הגעת, כבר הכינו אותך והכל, אבל אני... עלי לא ידעו בכלל
שאני מתכוון לעבור דירה, ופתאום זה נפל עליהם בבום גדול כשבאתי
לכאן... ואת... כולם כבר ידעו שאת בדרך לכאן..."
עפרה קטעה אותו במהירות "מה אתה מנסה להגיד פה? שאתה יותר טוב
ממני? אתה יודע, בדיוק כמוני, ששם השכנים היו מגעילים, כולם
שכחו ממני, את כל הכבוד שהבאתי לשכונה ההיא שכחו... ופתאום
כשהתכוונתי לעזוב והתחלתי לארוז, הם התחננו ואפילו התפללו
שאשאר כאן. היו כאלה שברגע ששמעו שאני אורזת, כבר החלו לסכם את
כל מעשי בשכונה..."
"כן" קטע אותה מאיר, "אבל עכשיו הם יעשו לך כל מיני אוספי
פרידה וכל מיני שטויות. אני לא הספקתי לעשות או להשאיר משהו
רשמי, יש לי מלא חפצים טובים שהשארתי שם מפוזרים, אף אחד לא
יקבץ אותם לאיזה אוסף נחמד..."

בשלב הזה עפרה התעצבנה. "באמת מאיר, אבל אתה יודע שהם אוספים
הכל, ומוכרים במכירה פומבית ומרוויחים לעצמם... הם הרי חיים על
חשבונך אתה יודע... אז מה אכפת לך בכלל, אין לנו מה לעשות..."
הערב ירד, מאיר ועפרה חזרו לבתיהם. בדרך עברו ליד צריף קטן
ופשוט, שבגינתו היו שתולים ירקות, והרבה עשב פראי. הגינה הייתה
מוזנחת.
ליד הברז, היה קשור חמור לבן. "של מי ה... דבר ה... הצריף
הזה?" שאלה עפרה בהזדעזעות עמוקה. "הוא ממש לא מתאים לכאן!"
מאיר הביט על החמור שאכל באיטיות ובעצלנות את העשב מהחצר.
"זה... כאן גר אדון משיח... כבר שנתיים שהעירייה רוצה לפנות
אותו מכאן ולבנות בית יותר יפה, אבל הוא? לא מעוניין ללכת. טוב
לו פה... את יודעת כמה הצעות דיור הוא קיבל מהמקום שממנו
באנו???" עפרה לא הבינה, "אז למה הוא לא עובר לשם, אם לפחות
הוא אהוד שם...?"
"זה די קשה לו, מאז שהוא בסכסוכך עם העירייה ומסרב להתפנות, הם
ניתקו לו את הטלפון... עכשיו יש לו בעיה לענות לחבר'ה שהזמינו
אותו. יש לי חבר בשכונה הישנה, שלום, שאמר פעם שאדון משיח לא
בא ולא מצלצל... מסכן שלום, הוא פשוט לא יודע שניתקו לאדון
משיח את הקו..."
מאיר שתק, אך לאחר מכן החל לחייך קלות ואמר: "אך, שלום... איך
שאני מתגעגע אליו... איך היינו כל החברה על הדשא, עד שאני
נסעתי לחו"ל... פשוט אהבתי את הטרמינל..."
עפרה קטעה את הרהורי הנפש של מאיר. "די להתבכיין מאיר, בוא,
נלך אולי לים, שם נראה איך הגלים מתנפצים, על המזח! זה יפה!"
אך מאיר בשלו, היה קפוא במקומו, ואף דמעות החלו לזלוג מעייניו,
תמונות של שלום, אריק, אריאל ויתר החברים עלו בראשו. "תגידי לי
עפרה, איך לעצור את הדמעות?" ענתה לו עפרה: "אבא שלי היה תמיד
חוזר ואומר שזה שום דבר! העגלה נוסעת, אין עצור!"
מאיר היישיר מבט לעפרה, "אבא שלך?" שאל, "חשבתי שהיית נערת
רחובות, פרחה, כמו שאומרים... איך הוא חינך אותך?"
עפרה לא ענתה. הם הגיעו לבניין שלהם. עפרה ומאיר עלו במעלית.
מאיר ירד מהמעלית בקומה שלו ליד הדירה, והזמין את עפרה לשתות
משהו. עפרה ענתה: "עזוב, אני כבר עייפה, אני אלך לישון, יש לי
עוד הרבה מה לעשות פה בשכונה הזו, אני מתכוונת להישאר כאן הרבה
זמן!" ועלתה לדירתה.
מאיר חייך וחשב לעצמו: "היא לא יודעת עד כמה היא צודקת!"