יש את הסיפורים האלה, שיש להם כותרת, ויש להם פאנץ', אבל
ביניהם אין סיפור. פשוט אין.
זה לא שהמילים ריקות מתוכן, הן פשוט לא שם. וכל פעם שאתה מגלגל
את זה בראש אתה מגיע לאותה נקודה, בה האמצע ריק בדיוק כמו
הנקודה הזו בין הצלעות שלך.
ולפעמים יש משפט אחד, אחד ויחיד, ולפעמים גם שטוח נורא, שאתה
חייב לכתוב כדי להיות בטוח שמישהו באמת אמר אותו ולא דמיינת את
זה, כי הקול שלו יתפוגג מהר מאוד ואיתו המילים האלה, ואז אתה
נשאר עם פתק ועליו כמה מילים, כביכול הכי סתמיות שאפשר. ואין
לך מושג איפה לשים אותו.
כשאני רואה אנשים עם פתקים כאלה בארנק, אני יודעת שהם שומרים
את הפתקים האלה כדי שבסוף הם ימלאו את הנקודה הזו בין הצלעות.
אבל בסופו של דבר הם טיפשים כמעט כמו השאר. רק קצת יותר
פלצנים. כי הנקודה הזו אף פעם לא תתמלא. הם דוחסים אותה
בורדים, ודובים עם לבבות, וזה סתם עושה את האוויר שם דחוס הרבה
יותר וקשה לנשום שם, ואז יש להם קשיי נשימה והם אומרים שזה
מהתרגשות, ואז כל הדברים שהם דחסו שם מטלטלים בפנים והם אומרים
שזה פרפרים. אידיוטים. משק כנפיים של פרפרים לא יכול להיות
גשמי כל כך. הם אפילו לא בוחרים בתבונה את המשפטים, כי הם לא
יודעים לקרוא את החלק הריק שמאחוריהם. אתה יודע, דווקא הוא,
הכי יפה.
אצלי, הנקודה הזו ריקה. לגמרי ריקה. כשאני קוראת קטע טוב שכתבת
אני מרגישה כאילו מישהו צובט אותי שם, ולמרות שזה קצת כואב אני
רוצה שזה יישאר, כי אז אני מרגישה אותה. אז אני קוראת את הקטע
שוב, אבל הצביטה הזו, היא באה רק בפעם הראשונה, כשהפאנץ' נופל
עלייך וסוגר את הפאזל המושלם הזה, מתחבר לכותרת בהתאמה מטורפת.
ולפעמים הוא לא ממש מתחבר, ויש שם מן חלל ריק, כמו בין הצלעות.
וזה משאיר לי טעם קצת חמוץ בפה, כמו לימון. העץ של הלימונים
האלה, גדל בדיוק שם.
ובכל זאת זה ריק.
אני יודעת, כי כשמטלטלים אותי, אני לא עושה רעש.
על החלון שלי תלויים פתקי ממו צבעוניים. ועל הורוד כתוב אותו
משפט שאמרת לי בטלפון, כל כך חסר משמעות שאפשר להשתגע. אבל בכל
זאת כתבתי אותו, רק כדי להיות בטוחה שהוא באמת נאמר. בכתב
האלכסוני שלי הוא נראה מגושם ולא הולם.
אבל אתה יודע, המשפט הזה, הוא כמו סיפור בלי כותרת ובלי פאנץ'
וגם בלי חלק ריק באמצע.
זה כאילו אתה תרגמת בקול שלך ואני בכתב הארוך שלי, את הנקודה
הזו, שבדיוק פה, בין הצלעות, והדבקתי אותה על החלון.
וכשאקח אוטובוס עד אליך, תבטיח לי שתנשק אותי, בדיוק בנקודה
ההיא ותיתן לי רק את הכותרת, שאוכל להרגיש את הפרפרים מתחככים
בחלל הריק שם.
ופעם אחת, אפילו לא יהיה לי פאנץ'.