ככה אני - כשאין לי מה להגיד אני לא סותם את הפה וכשסוף סוף יש
לי מה לומר לא תשמעו אותי מוציא הגה. אני נעול. נאלם.
הנה עכשיו, אחרי שני ליטר בירה אני יושב כאן עירום ומושפל,
ניסיתי כבר הכל ועדיין אין לי כלום.
בדרך חזרה מהפאב, בערפל שבאמת היה ולא הומצא בשביל המונולוג
הזה, חשבתי לעצמי שבעוד שלוש דקות-שנתיים-שבע שנים-עשרים ואחת
שנה-חמישים שנה -  אני אמות. זה הפחיד אותי לכמה רגעים. ממש
הפחיד אותי, אבל שתקתי והמשכתי לבהות.
הראש שלי מתוכנת לתכנן את הבריחה הגדולה, והבריחה הגדולה שלי
לא מלווה בריצה מטורפת ובמבטים קצובים אחורה - אחר הרודפים.
להיפך. הבריחה הגדולה נמצאת בדיוק כאן - בחדר שלי, בין ארבעת
הקירות, במיטה הנוחה מתחת לשמיכה. זה לא ציורי, לא הרואי
ואפילו לא עלוב מספיק בשביל לעורר עניין. זה רגיל ושגרתי. זה
זניח ולא חשוב. זה לא יאיר את תשומת לבו של אף אחד.
לא יהיו לי סיבות מוצדקות, לכל היותר שלושה תירוצים קלושים
(בתירוצים אני אלוף).
אגלה עצמי מהעולם שאני עושה לו כל כך רע, אך בעצם לא יהיה זה
עונש, אלא פתרון. סוף איטי וחסר משמעות.
פעם חשבתי שאשאיר אחרי כמה מילים, עכשיו, אני לא בטוח שאני
מעוניין.