מתנדנדת לה ילדה, בסתיו המוזהב, רק היא מזמזמת לצלילי הרוח.
הציפורים כבר עזבו למדינות רחוקות, המבוגרים עזבו לביתם,
מתכסים ומתגוננים מפני העונה הבאה ורק היא בשמלה קצרצרה, תמימה
למראה עם חיוך ילדותי. מתנדנדת ומסתכלת סביבה. עם עיניים
גדולות וירוקות קולטת את כל המראות, מסרבת להפנים. הרוח מתחילה
להתחזק ורק היא נותרה בחורשה, מסרבת לוותר על עונת המעבר.
הסופות מתחילות, הגשמים רטובים, ורק היא על אותה נדנדה שמתחת
לעץ הגדול, מסרבת להסתתר. מנסה למצוא את מקומה שפעם היה רק
שלה, הסתיו חלף.

היא כבר לא הילדה על הנדנדה, עכשיו היא פשוט מטיילת בין העצים
בחורפים, עם אותו חיוך תמים מראה שמסתיר את כל הכאב, עונת
הגסיסה תשוב בקרוב, העלים ינשרו. רק היא מסרבת להפנים, לוותר
ולהסתתר. כולם חוזרים למקומם והיא שם. מחכה, למישהו שיוביל
אותה כי את הדרך היא לא מצאה.