היא תמיד היתה בטוחה שהם ייפגשו באיזו סמטה חשוכה בגשם חזק,
והוא יבלוט שם מכולם, עם המעיל הצמוד הארוך וההנעלה הכבדה כיאה
לכל אחד שיש לו פוזה. שברגע הנכון הוא יהיה שם עם המטרייה
שיכולה להכיל בדיוק שני אנשים מחובקים. היא רצתה תמיד להראות
מוכנה לטיפוסים כאלה, האיפור המתאים, הלבוש האפל, אפילו עשתה
מול המראה חזרות למבט השקט, החודר, המבקש מפלט. הזמן עבר והיא
חיכתה, היא ידעה שהוא יגיע. הייתה מוכנה לצאת בכל פעם שבתחזית
הבטיחו גשם חזק, בתקווה שאולי זו תהיה הפעם. החורפים עברו
לאיטם, עם הגשמים שפסקו הלכו גם התקוות. היא פשוט המשיכה
לחיות, עושה את מטלות היומיום, מנצלת עבודות מזדמנות. חיה
בשביל להמשיך, לא בשביל מטרות.

הוא תמיד היה בטוח שהם יפגשו בליבו של כביש סואן בעיר לילית עם
אורות זוהרים. שהיא תמשוך את עיני הסובבים, עם שיערה החלק
והשחור, כשלגופה רק שמלה קצרצרה ומעיל דק. שברגע שתתן סימן הוא
יסביר לה איך להגיע למועדון ויציע ללוות אותה בדרך קיצור
שידועה רק לו. שמשם ועד למועדון הם יעבירו יחדיו שנים של
תשוקה. הוא כבר ניסה אלף בחורות כדי לוודא שהוא יהיה מוכן,
שיוכל להעניק לה כל מה שאי פעם רצתה ויותר, שתהיה רק שלו בלי
שיצטרכו להגיד דבר. הוא ידע שייתקל בה, זה רק ענין של זמן, אבל
תמיד היה שם בשטח כדי שלא יפספס אותה.

דווקא אז, בחודש החם של השנה, הם נפגשו. היא לבשה מכנס זרוק
וחולצה גזורה והוא בשורט קייצי בצבע חאקי וגופייה צמודה. היא
ישבה על המדרכה, חיכתה לאוטובוס הבא והוא היה עם שקית מהמכולת
בדרך הביתה. פעם ראשונה שרואה אותה ועדיין משהו שם נדלק. היא
לא שמה לב לבחור החמוד שעומד שם קרוב, עם המבט הכי תמוה ששרירי
הפנים יכלו ליצור. אבל הוא יותר משם לב אליה. הוא התקרב לתחנה
וכמה שיותר קרוב עליה, בניסיון נואש למשוך תשומת לב בלי שתשים
לב לפשר הניסיון עצמו. הוא הצליח, היא הבחינה בו וחיוך קטן שב
ממנה. היא שאלה אם יודע מתי עובר אוטובוס והוא מנסה בכל כוחו
לחשוב על השאלה ולא עליה, או על חיוכה, מבטה, ההילה המיוחדת
שסובבת אותה ברוך. הוא כל כך רצה שתשאר, רק עוד קצת כדי שיוכל
להעריך אותה בלי כל רקע עובדתי. הציע לה משהו לשתות, היא
הסכימה אבל הוא שכח שהוא לא קנה דבר שיוכל להרוות צמאונה, אלא
אם כן היא מוכנה לשתות רוטב לסלט שקנה בשביל אימו. דקת מבוכה
קלה, סומק נראה על פניו, מזל שאין הבדל משמעותי שכן היו פניו
אדמדמות מהחום השרבי. בהתחמקות עדינה מהמבוכה היא הציעה לו
לשבת בצל שהיה לידה, כדי שלא יעמוד בשמש. וככה ישבו, עם חיוך
ורצון ותשוקה, נבוכים, בלי מילים מיותרות להגיד, רק שומעים את
צעקות הילד של השכנה.