היו את האנשים שראיתי כל יום.
היו את אלה שראיתי כמעט כל יום.
היו את אלה שאהבתי ועדיין אוהבת, ורואה פעם ב...
היו את אלה שהיו שגרת חי.
כל זה לפני שנה בערך... פחות או יותר.
מתוכם היו את אלה שהיו חשובים לי מאוד.
מהם יש את אלה שהיו משמעותיים ביותר
ויש את האחד שנטש, עזב, אבל חזר... ואוהב.

עברה שנה
ואני רואה... שחשבתי שהבנתי,
אבל לא הבנתי מספיק... אולי פשוט לא הסכמתי לשחרר את החבל הלא
הקשור שנפרם כבר מזמן... כי השלתי.

היו את האנשים שאהבתי, שעדיין אוהבת ובגלל זה זה כואב.
מהם כמה חזרו להיות בשיגרת חיי וכמה עדיין בשיגרת חיים
של מישהו אחר. של "מישהם" אחרים, אפילו עכשיו.
אלה הם האנשים שראיתי כל יום... ולא רואה יותר בכלל.

האנשים שראיתי פעם ב... התחלתי לראות יותר.
אנשים שלא פגשתי כמה שנים, פגשתי פעמיים או שלוש השבוע.
(חבל שהם כבר לא משמעותיים מספיק - כי הזמן עשה את שלו).

האנשים שלא חשבתי שהקשר בנינו יחזיק
הם דווקא מתקשרים ומתאמצים להדק אותו.
חבל שלא התאמצתי גם.

עכשיו שאני מבינה
אחרי בכי כאב וצביטות עמוקות של אכזבה
אני אלמד לחיות עם זה.
ועכשיו הגיע הזמן לדעת איך לשחרר
את מה שלא נתתי, משהו בי לא איפשר לי לעשות זאת.
ויכול להיות שהגעגוע והאכזבה יהפכו לחוסר איכפתיות - יתנוונו.

אני רואה שחברות קרובה לא נשארת לצמיתות
היא יכולה להחזיק שנים ואז לאט לאט תסדק, תתפרק... כמו חבל
שנפרם.
ואפילו את האחד הזה שאני אוהבת והוא אוהב, שחזר, מי קבע שהוא
לא יקום וילך יום אחד?
ואולי הייתי צריכה להקשיב למישהיא שאמרה, כי היא באמת ידעה.
ואולי להיות מוכנה מראש יקל עלי. ואולי לא.

אבל האמת שההבנה וההפנמה שיש לי עכשיו - כבר קלה יותר.
אז רק נשאר לנגב את הדמעה הפעם בהפנמה. וזהו.