ואת הדמעה הזאת אני אוריד לא באמת.
דמעה מזויפת שיוצאת כשמסתכלים על משהו המון המון זמן ובלי
למצמץ אפילו פעם אחת, זה קצת קשה אבל כשעושים את זה הרבה
מתרגלים. לפעמים היא יוצאת ככה סתם כשבוהים בחפץ מסוים וחולמים
בהקיץ, ולא מתוך עצב כל התהליך קורה, הכל קורה כדי להוכיח לי,
להוכיח לי "הנה אני עצובה עכשיו, אני בוכה - נו, אז בטח אני
עצובה", כי אם לא היה זה - כל היכולת הזאת שלי לזייף דמעות
באופן כל כך מקצועי, הייתי שוברת את הראש למה אני עצובה כל כך
ולא מצליחה לבכות, למה מעיקים עליי כל כך הרבה דברים אבל אני
לא מצליחה לשחרר אותם בטבעיות, למה הדמעות היחידות שבאות לי
בגרון, באות רק מתי שאני מאבדת משהו... או כשסתם מישהו (לאו
דווקא מישהו חשוב ויקר) צועק עליי, ולא בגלל הדברים הרציניים
שקורים לי, אז אני מזייפת ומצליח לי ממש טוב, אני אפילו לפעמים
מצליחה לעבוד על עצמי באמת...