מה שיפה בתיעוד הוא שכאשר אתה מחפש לעצמך סיבות להרגיש משהו
אתה חוזר אחורה, למתועד, לקיים, להוכחה שמשהו פה שווה משהו.
היום לא הייתי יכולה להמשיך בלי הסיפור הקצר הזה שנוגע לליבי
כל כך, אז קראתי אותו. היופי היה שבכלל שכחתי ממנו, במודע, לא
באמת שכחתי. ואז נתקלתי בו, והוא נתן לי להרגיש שמה שלא יהיה,
אני אמצא מקום.
גם לראות איך אנשים משתנים ולא משתנים, גם זהו תיעוד. הם
כותבים סיפורים, שרים לעצמם שירים, בורחים. כולם קיימים כל עוד
יש להם טביעת אצבע איפשהו.
אני אוהבת את כל החברים שלי. גם את אלה שלא ראיתי הרבה זמן,
ואת אלה שאני רואה כל יום. אבל מאד מאד, אני אוהבת את אלה שלא
מדברים איתי בימים אלה, כי הכל כל כך זמני.
פעם חשבתי שאני פחות אוהבת את אלה שמדברים איתי כל הזמן, אבל
טעיתי. כי עובדה שעניתי להם. לפעמים אני חושבת שאני אוהבת
אנשים שאני לא מכירה כי עוד לא הייתה לי הסיבה שלא לאהוב אותם.
ואז אני מכירה אותם, ועדיין, אוהבת, באמת ובתמים.
וכולם מתועדים, ומתעדים את עצמם בתכיפות. ולדעתי זה מאוד נחמד,
אז כתבתי על זה.