אין לי על מה לכתוב. כבר כמה שבועות שפשוט אין לי. הראש שלי
מלא בכדורים לבנים וקטנים, שלא עושים כלום חוץ מלשחק עם עצמם
ולהכנס לי בראש מבפנים. אני מרגישה אותם משחקים עם עצמם כאילו
בג'ולות, רק שהם לבד. הם מתרבים כל כך מהר, שאני לפעמים מפחדת
שלא יהיה להם מקום, והראש שלי יתפוצץ, וכולם יפלו על הרצפה. זה
מסוכן, ג'ולות על הרצפה. מישהו יכול להחליק. אני לא צריכה את
זה על המצפון שלי, ממש לא.
כולם אמרו לי שכשעצובים יש על מה לכתוב. תמיד כשכתבתי הייתי
עצובה, אז האמנתי.
אבל עכשיו, שהכי עצוב לי בעולם, אין לי על מה לכתוב. כותבת
שורה, ונתקעת. מחכה שאחת הג'ולות תזרוק לי איזה רמז, איזה משהו
לכתוב עליו. אבל כלום, נאדה, ג'ולות מפגרות.
אני חושבת שזה גיא. הוא בטוח לקח לי את הכתיבה שלי. בטוח.
ראיתי אותו מתעסק עם משהו מאחורי הגב, עם הידיים, קצת אחרי
שאמר לי שהוא לא אוהב אותי. אני זוכרת את זה כאילו זה עכשיו,
אני יכולה לראות את זה מול העיניים שלי בבירור. זה בטוח הוא.
הוא לקח לי את כל הכתיבה, והכניס מלא ג'ולות לראש כדי שלא יהיה
ריק מידי, שלא אחשוד. אבל עכשיו אני כבר מרגישה את זה בבירור,
והג'ולות מתרבות מהר מידי, ונראה לי שהראש שלי עומד להתפוצץ.
בהתחלה בכלל לא הבנתי מה הוא אומר לי. אני לא חושבת שהוא הבין
מה הוא אומר, עם כל הדיבורים האלה על אהבה. אחרי שהוא החליט
שהוא לא אוהב אותי יותר, לקחתי את הסכין של המטבח ורצחתי את
הרגשות שלי. בהתחלה הן התחבאו לי מאחורי הלב, מצאו להן איזה
מסתור עמוק. אבל אני לא בנאדם שנכנע. לא הפסקתי לחפש, עד
שווידאתי שחיסלתי את הכל.
אחרי שהרגתי את כל הרגשות שלי, שמתי אותן בקופסא שהיתה לי
בארון בחדר, והעברתי למרפסת, כי אני ממילא לא יוצאת אליה אף
פעם, וככה אני בטח אשכח מהכל.
אין לי על מה לכתוב. כבר הרבה זמן שאין לי. אני חושבת שאני
יודעת למה, אבל אין לי ממש למי לספר על זה, ונמאס לי לדבר אל
עצמי. גם לעצמי כבר נמאס ממני, והוא תמיד אומר לי שגם ככה כל
הגיבורים שלי מתים, וגם אני די מתה, ושחבל על האנרגיה.
כל כך פגע בי, שהתעצבנתי. לקחתי את הרובה שעמד לייד המדים
בפינת החדר, ועשיתי הכל כמו שלמדתי. כל הג'ולות התפזרו על
הרצפה, ואני קצת הצטערתי שלא שמתי את החרטה בקופסא שבמרפסת,
יחד עם כל ההרגשות.