דווקא היה ערב מצחיק בבית משפחת עבודעליו, אבא עבודעליו החליט
גם הפעם ומסיבות הומנטיריות לא לצאת ללא עבודה, על מנת שסוף
סוף יוכל להקדיש מעט מזמנו הפרטי והמועט לחינוך בניו באמנות
הנימוסים העתיקה הרצה במשפחתו מאות ואלפי בשנים מאב לבן ומבן
לאב באמצעות נגיפי אף, אוזן,גרון שעושים לרוב שמות במעיים של
הילד ובאונה האחורית השקטה. וכשלבסוף, סוף, סוף הגיעה שעת די
לערב, נפח בון עוד קללה עסיסית שאמורה היתה להעליב את ראשו הקט
של מנדו, אחיו הבינוני בשנים ולהפוך את בון, למרכז העניינים
לפחות לעשרים דקות עד ארבעים ושבע. אך מכיוון שזה מאידך נכשל
ונפל, הוכה עד זוב דם. ומשזה גם לא הגיע המתינו ארבעתם דרוכים,
חסרי אונים ומלאי ציפיות, שלבסוף שאג האב "בוא למשרדי מייד"
והשאר ביחד עם ציפיותם נשפכו על רצפתם חלקלקה ושכחו לגמרי
מהתסכול שהלך לאיבוד, בסופו של דבר התעייפה משפחת עבודעליו
פרשה את ציפיותיה והלכה לישון.
  בון חלם גם הפעם אחד מחלומותיו הנעימים על השפלה חיצונית,
הפגנת כח מזלזלת ומעוררת כבוד, וכשהתעורר וגילה שהרטיב במכנסיו
היה נבוך הוא, אך עדיף נבוך לבד מאשר נבוך במבוך מפותל עד בלי
די. השעה היתה שמונה וחמישה כשסיים להתלבש ואיחר הוא לבית
הספר. אביו שכיבה את שעונו המעורר כדי לצאת גבר חיכה כבר מראש
במגרש החניה המשפחתי. "אך, איזה אב" חשב בקול רם, צריכים לפטר
אותו הרבה יותר לעיתים, ולפעמים גם מתישהוא, או בשעות הערב
המוקדמות. בדרכם לבית ספרו נתקל במודעת ענק של חברת כח אדם,
הבזק אור הרטיט את מיתרי גופו, ומשאלו ניגנו רק חלקי סונטות,
הבין האב שהוא מובל על ידי אנשי חלוקים במורד מסדרון פלורסנטי,
תסכולו רק גבר, "בון" צעק "איפה בון??", אך בון רק צחק וצחק
וצחק, ואביו שהסתכל סביבו הבין וצחק "אך, איזה בן משקיען, בזבז
את כל ההון המשפחתי בקניית תחפושות, שחקנים ותפאורה" שניהם
התחבקו והאב אף הזיל דמעה. 'תראו אותי' חשב לעצמו 'בריא כמו
"היי איפה ה$#@...", "אל תדאג אב, הכל בסלסלה". אביו הביט
פנימה והבחין שם בידידו משכבר הימים, יד ימינו. הרימה והעניק
לה חיבוק עז, "חשבתי שאבדתי אותך לנצח" ויד ימינו רק חיבקה ללא
מילים, ללא מילים.
  בשעות הצהרים החליט האב לחדול במיידית בבהייה המתמשכת של
הירקבות קירות בית הספר מתוך הבנה מלאה שאלו לא ישקיעו בו חזרה
באותה המידה, ולעשות משהו קצת יותר שימושי בחיי האחר צהרים
שלו, ולכן החליט ללכת לפארק המחוזי. שם נתקל במספרם הרב של
היונים ובמספרם הגדול אף יותר של מאכיליהם הזקנים. אך מה שנראה
בתחילה כהפרה ברורה של המאזן האקולוגי סעיף 2.3ב', התגלה עם
בוא האמבולנס השלושים כפתרון האנושי לבית הקברות לפילים.
המציאות תסכלה אותו, ולשלשת הברבורים תסכלה אותו, וחייו שנראו
סופיים מתמיד הכניסו צער לעמקי ריאותיו וליבו ' מה אעשה עם
אאלץ לעזוב את בני עוד בטרם עת' ומשעזב בטרם עת הבין עד כמה
בעצם זה לא היה נורא, והחליט לכן לפנק את עצמו בגלידה אותה קנה
באמבולנס הקרוב למקום מגוריו, ולאחר מכן תפס אמבולנס אחר
שהתעקש להסיעו לביתו. "אתה שתוי??" שאל נהג החירום והפעיל
מונה, "לא ואתה", "רציתי" אמר "אך נאלצתי לנטוש בטרם עת". כעת
טרם עת היה הרחק מאחוריהם, ומשפנו שמאלה בצומת הנוטשים לא
זכרוהו אף כלל. "לאן" שאל, "הביתה" ואכן לשם לקחו. נהג
האמבולנס נקרא לקריאת חירום נוספת ולכן שכח לבקש תשלום, מה
שללא הערכה  היווה תפנית מילולית חדה בעלילה משום שאבא
עבודעליו יכל לשלם לו רק בכפיות סוכר ירוקות מטוגנות ובשקיק תה
קמומיל אחד.
   "שלום אם" אמר בכניסתו המרשימה, "שלום אב" אמרה וחיבקה,
"איך הלך במציאת עבודה" והפגינה מבט מצפה של חיבה,"הלך" אמר
"הלך ולא חזר". אם עבודעליו שתתה עוד שלוק מבקבוק הברנדי הזמין
ביותר לידה השמאלית, ונכנסה לחדר השינה. כעבור מספר דקות חזרו
גם שלושת בניו מבית הספר. "אל תשאל איך נהניתי" רץ וקפץ על
אביו, אביו הרימו ולא שאל "איך", והבן מאידך לא ענה, לא ענה,
לא ענה, וענה "נהניתי עד מאוד" ארוחת הצהריים חיכתה להם מוכנה
על שולחן הסלון, "וואו, איזה כיף" צעק "נזלת עדשים, נזלת
עדשים" אכל והלך לישון.