קראו לו רון. הוא היה ילד שקט, צנוע, תלמיד טוב עוזר לכולם,
מקשיב... בקיצור: מלאך. ילד שכל אמא היתה רוצה, כמעט.
רון, למרות שהיה ילד מוצלח, היה בודד. האנשים בסביבה שלו
הסתכלו עליו כעל "עוף זר". הוא אף פעם לא היה חלק מהם למרות
שהוא תמיד היה שם, איתם, איפה שהוא בצד. הוא היה לבד ולא נהנה.
הוא החל לחפש חברה בכל מיני מקומות, לאו דווקא המקומות
הנכונים.
באיזה שהוא שלב הוא פגש אותה, היא היתה נערה צעירה, יפה,
תוססת, שמחה. נערה שכל אחד היה רוצה להיות בקרבתה וכך גם הוא.
מרוב אהבה אליה הוא הפך לכלב, לסמרטוט, ועשה כל שרצתה. הוא עשה
לה את השיעורים, קנה לה מה שביקשה, הוא היה מסונוור, כל-כך
מסונוור, שלא ראה איך היא מנצלת אותו.
יום אחד היא שלחה אותו למישהו לקנות לה "כדורים", אמרה שזו
איזו שהיא תרופה שהיא צריכה לקחת. הוא הלך ולא חשב, לא תיאר,
היא? אין סיכוי! בדרכו חזרה המשטרה תפסה אותו איתם, הוא ניסה
לברוח ונורה, הם אמרו שהוא מת אבל אני יודעת שהוא לא, כי
מלאכים לא מתים. |