אתה חסר לי פה, בצורה שלא אוכל לתאר, גם אם אנסה.
אבל אני אנסה בכל זאת, כי אני לא יודעת מה לעשות חוץ מלכתוב.
אני מתגעגעת אליך. כל פינה בגופי ובלבי מתגעגעת.
אתמול בכיתי. עליך. ניסיתי לשכנע את עצמי שזה גם על דברים
אחרים. לא הצלחתי.
נדמה שאין שנייה שאני לא חושבת עליך. שאני לא חולמת, מדמיינת,
מנסה לשכוח... ומעצם הנסיון, נזכרת בך שוב.
חשבתי שאהבה זה דבר נפלא ויפה. אז למה אתה הופך אותו למשהו כל
כך נורא, מלא כאב וסבל?
אתה האהבה החזקה ביותר שהייתה לי בחיים. אך גם הזיוף הגדול
ביותר לאושר.
יודע מה הכי מצחיק?
שבעוד כמה ימים תתקשר ונדבר כאילו כלום. נצחק ונתווכח על
שטויות.
ואני אסלח לך על הכל, אפילו מבלי שתדע מה עבר עלי.
לפעמים אני חושבת שנשלחת אלי כמעין התנסות שאני צריכה לעבור
בחיים. ללמוד לקחים. להתבגר.
אז למה העינוי הזה נמשך כל כך הרבה?
ועכשיו כשאני חושבת על זה - אם תקרא אי פעם את אחד הדברים
שכתבתי עליך, לא תבין כלום. לא תבין איך בכלל הגעתי למצב הזה
שהייתי צריכה לכתוב את כל זה.
כן, אני יודעת להסתיר רגשות טוב מאוד.
וכנראה שכך גם אמשיך. צריך להתמיד בדברים שיוצאים לנו טוב ,לא? |