זו הפעם האחרונה... נשבעת לעצמך מול מראה
יום שישי השעה עשר בלילה.
איפור, חצאית וחולצה שכמעט לא משאירה כלום לדמיון,
מונית מגיעה ונוסעים.
משלמים, יורדים היכן שצריך ומחכה...
המקום חשוך, ליד קיר פעור, בפה סגור.
הרגליים מעט פתוחות, העיניים עצומות ותמיד יפה.
עם יד על הלב ותיק על צד הגוף.
מבליטה חזה, אבל גם ככה חשוך.
האור היחידי הוא מפנסי העוברים ושבים.
האור מתקרב אלייך, לאט. מטפס מהכביש אל נעלייך
ומשם לרגלייך, לחצאית, לבטן עד לפנים.
אבל זה לא זה הוא לא מעוניין.
הוא נסע מכאן במקרה,
או שהשתפן ברגע האחרון וחזר לאשתו.
אבל אותך זה לא מעניין מה איתו,
מביטה קדימה אל הרכב הבא.
אולי יעצור, ישאל שאלות, נצא לסיבוב ישלם וילך.
הלוואי ויחזור.
נמאס לספק צרכים דומים, בלילות דומים, לאנשים שונים.
הלוואי והיה אחד רק אחד.
שנשב יום שישי סביב שולחן השבת,
שלושה ילדים וכלב.
בינתיים נגד ילדים יש אמצעים
ובאים אלייך רק כלבים.
כבר הפסקת לספור כלבים ודמעות.
המקום חשוך, ליד קיר פעור, בפה סגור.
הרגליים פתוחות, העיניים עצומות.
שיגמור כבר וילך,
זה האחרון ללילה הזה.
אבל בסופו של דבר בשביל מה?
הרי תשבי בבית, תתקלחי שעות, לשטוף את הזוהמה
תוך כדי ישיבה והצמדת הראש לקיר
יישפכו המים על פנייך כמו דוגמנית בפרסומת.
תשתי ויסקי של בוקר, להעביר את טעם משחת השיניים.
תירדמי עם העיניים נפוחות עד שתתעוררי.  
מהשקט ששורר בבית,
או מהסערה שמתחוללת לך בפנים,
ללילה חדש, לכלבים חדשים,
שמחפשים קצת חום.
ואת הרי בוערת עם החצאית החולצה והאיפור
שלא משאירים מקום לדמיון.
לבשת אותם גם אתמול,
אבל הם מתחלפים כך שאיש לא שם לב.
וגם מי שכן למד בבית ספר: "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש
בתוכו".
זו הפעם האחרונה ... את משקרת לעצמך מול המראה
והמונית כבר מחכה בחוץ.