מסתובבת מלאה זעם ותסכולים
עם אקדח ביד.
האקדח יורה לבד,
אני לא לוחצת על ההדק.
האנשים נופלים על המדרכה
והיא מתמלאת אדום שנשפך אל תוך הביוב.
ואז אני נשארת לבד בעולם.
רק אני והרחובות האדומים.
העולם מסריח מריקבון הגופות,
אבל לי לא איכפת.
מעדיפה את הריקבון שלהם,
מאשר את הריקבון שבלב.
ואז הבוקר מגיע ואני מתעוררת,
הכול חלום.
יש אקדח מתחת לכר-
אני מכוונת לראש ו...בום.

הנשמה מרחפת מעל
ואני לא מזהה את עצמי
בתוך שלולית הדם המסריחה.
הגעתי ללוויה-
הייתי היחידה-
רק אני והגופה העטופה.