הוא חתך מההווה את עברו, ובתנועה מיומנת כרת את פרק כף ידו.
מעלפון הטראומה, הקיץ, טבול כולו בשלולית של דם.
במבט מטושטש ועמום מכאב, הוא רץ ורץ ורץ, רץ לעבר הים.
באותה ריצה הוא המשיך אל תוך המים, רוחו כסערה ונפשו ביצה
חמה,
את הצריבה הראשונה של מי המלח בגדם ידו החשוף, עוד הספיק הוא
להרגיש,
אולם הדבר הבא שהוא זוכר היה מיטת בית החולים, ואור לבן, אור
של ניאון, אור שמת מזמן.

הוא הביט אל כף ידו והיא שלמה. גל של יאוש הציף אותו בזעם.
היא שוב חזרה...
איתה חזר גם העבר, והיא בריאה וחמימה, ואין שריד מלבד צלקת
קטנטנה,
אחת שהתווספה לחמשת קודמותיה, מנסיונות המרי הנפשי והחיסול
הכושל, הממוקד.
"לא! השיטה לא עובדת!" אמר,
"פעם הבאה נכוון לראש,
בוא גורל, הולכים לים..."