אחד הקטעים הפחות ברורים שכתבתי. אני עדיין לא מצליח להבין
אותו...

יום בחייה,
היה כל כך קצר, ונגמר ארוך משהתחיל.
בכמה מילים מבולבלות היא ציירה לעצמה שמיים לא ממש כחולים
ויצאה לחפש גמדים.
הוא אמר לה שגמדים הם לא באמת, הם סתם אגדות, אבל היא נחושה
הייתה, וצבעה קצת פרחים בסגול, ועצים בירוק, ואת הים בכחול,
וחייכה לעצמה ולסתם, וכתבה לעצמה סוף לעולם.
משנגמר העולם כך התחיל, גמדים בשירה ובצחוק מתגלגל, קפצו שורה
ארוכה, אחד ואחת, וטיילו בשדות של כולנו, דיגדגו את האדמה
לרגלינו. אנחנו לא ממש הבנו, כי לא האמנו, שיש בכלל גמדים. גם
הוא ניסה להסביר לה את זה, אבל היא, הרי עמוק בשלה, מאמינה
בכוחה של אהבה, ובכתה ובכתה וחייכה וצחקה, ושורות שורות של
גמדים קפצו מסוף העולם אל אי שם, ומאז לא ראו אותם עוד בין
כולם.

היא חיבקה אותו חיבוק שכולו אהבה ותום, והוא מבולבל כתמיד,
לדמיון הוא יתום, אמר לה שזה כבר בסדר, שהיא כבר בריאה, שאין
שום הזיות מסכנות במוחה. היא לא אמרה כלום רק חיבקה וחייכה,
וקרצה לגמד הקטן שמולה.

לפעמים היא רוקדת בצבע סגול, ורואה אותו מצייר אגדות במכחול,
וצועד בשדות, מתהלך בשורות, כמו גמד של מזמן, איש גדול וקטנטן.
בעודו מצייר עיניו חולמות, והוא לא יודע שאמת בתמונות. רק
לפעמים בחיוך נבוך לסכיזופרנית משתקמת, אהובתו האחת, נדמה
כאילו גם הוא איש סוד, שפעם, לא פעם עמד ושתק.

מוקדש לגלגולים קודמים.
כן, כמו שאמרת... אני אפרסם את זה...