מכאיבה לעצמי ביד, מנסה להכאיב ברגל, מושכת בשיער הכי חזק
שאפשר, מנסה לגרום את מירב הסבל, הכל כדיי להפסיק את כאב הלב
הזה, להתרכז במשהו שונה, לשכוח מהחיים וממה שעכשיו קורה.
מה שמשותף לנו זאת העייפות.
רק שאתה עייף פיסית ואני עייפה נפשית.
אבל כמה שקשה, כמה שלבד, אל דאגה - לא אמעד. לא הפעם. לא שוב.
אתה כבר יותר מידיי חשוב.
לאבד אותך תהיה צלקת בלב, לכל החיים, שלעולם לא תתאחה
אף אחד עלייך לא יתעלה.
אתה הפיסגה. הכוכב הכי רחוק. הממתק הכי מתוק.
רק שבועיים שאתה שם וכבר בתמונות נראה לי מוזר, לראות את הדבר
המושלם הזה שלפני, לתהות למה הוא לא כרגע איתי. מעליי.
יחד עם המוזיקה אני צוללת למחשבות עלייך ועליי ובמים אנחנו
מתחבקים ומתנשקים, מתאהבים ולא רוצים לחזור שוב, מחדש, לציפייה
ולגעגועים, לאהבה הלא פוסקת, להמתנה הבלתי נסבלת...

כמה אני יכולה לחכות?!
יותר ממה שאתה חושב.
אוהבת אותך יותר ממה שאתה אוהב!

ועכשיו אני מרגישה משוגעת. נשטפת בזרמי דם חם וזרמי אנרגיה
מתישה. חושבת להפוך לזונה, ששייכת רק לך. משתוקקת לקפוץ לבריכה
קפואה כדיי להרגע מהתקף השנאה. האהבה. ההרגשה החזקה, הדחיפה
שגורמת לי לרצות להיות איתך ולאנוס אותך עד שיגיעו הזרמים
שלך.

משאירה את האצבע ריקה כתזכורת שלנו לעתיד.
אל תפספס את הצ'אנס היחיד.

בהצלחה לך!
          אהובתך היחידה
                            ה  י   ל   ה