את הלילה הזה אני לא אשכח לעולם. שם בעצם פגשתי אותך באמת בפעם
הראשונה. עד אז הכרנו, היינו בקשר ואפילו מיני, אבל לא באמת
פגשתי אותך ואת הנפש החבויה שבתוכך. ידעתי קצת, פירשתי
התנהגויות, תגובות למצבים שונים אבל לא באמת פגשתי אותך.
אכזבה - כמו נחל גועש שנותר כעת יבש - אכזב. כך הרגשתי כשפגשתי
אותך באותו הלילה. כואב על האפשרות, הזדמנות שהלכה לה ולא
תחזור לעולם - כואב מאוד. כועס קצת על  עצמי שחשבתי אחרת,
שהאמנתי. האמנתי?
זהו זה. באותו הלילה כנראה נפרדו דרכינו, אמנם לא אופן מיידי.
אך ללא הכר.

אני מודע לך על כל רגע. נתת לי להרגיש משמעותי, מעניין, חכם
והכי חשוב - נתת לי לטעום ממני. למרות חוסר הסימטרייה בתהליך,
מטרתו ומקום מפגשנו אני מרגיש כי למדתי והתפתחתי. ואם לא כך אז
כיצד בכלל אפשר למדוד. תמיד פחדתי להקשיב לדבריך. כן - שמעתי,
אבל כנראה לא ממש הקשבתי. והיום ממרום או אף תחתית מושבי יודע
אני כי את זה הפרק אשר פתחנו יחד לפני שלושה חודשים נסגור ביחד
עכשיו, ואני לפחות אמשיך לשאת אותך איתי לתמיד עמוק עמוק
בתוכי.
זהו זה. היום נפרדות דרכינו, אבל בנפתולים השונים הדרך תמשיך
ותסלל שזורה ועצמאית.

לעולם לא פגשת אותי - ולעולם גם לא. אך ללא ספק נתת לי קצת
וכמו שהמורים שלי ביסודי, חטיבה ותיכון אמרו; יש לי המון
פוטנציאל. יודע כי חייך היו קשים מנשוא והם היו הדלק במנועייך,
דלק ליצירת מופת, דלק לדלת חדשה. אך אני לעולם לא אנעל את
סנדלייך, גם אינני רוצה בכך. איתי אתה תמיד תהיה בדרכי ויכול
להיות שאף משמעותי.
זהו זה. ניפגש בחיים... שלי.