היא ידעה שהיא עושה שטות, שזה שטח שאסור לה להיכנס אליו, אבל
היא לא יכלה לעצור את עצמה. המחברת הספירלית הבלויה נחה על
השולחן ונראתה כל כך מזמינה. הבית היה ריק והמחברת זהרה
בודדה.
היא נעלה את הדלת, שלא יתפסו אותה, והתיישבה. פתחה בעמוד
הראשון ובהתה בכתב הלא ברור, המתארך ומתפשט. כל אותם מבחנים
שהוחזרו ללא ציון כי המורים לא הצליחו להבין מה כתוב. עכשיו
היא הבינה למה.
אבל היא כל כך רצתה לדעת ולהבין אותו, להכיר אותו סוף סוף. היא
התחילה לקרוא את המילים שכתב אחיה לפני כמעט שנה בצד השני של
העולם. קראה את הדילמות שלו, את חוסר ההבנה, את השאלות
והתהיות, את הצורך למצוא את עצמו... ומישהי.
היא קראה כמה דאג לה כשרק הגיע לשם והיא עברה את הגיהנום
בכבודו ובעצמו פה.
היא ישבה כמה שעות, נאבקת במחברת, מנסה לעכל את הכל, את
התובנות שלו, את העומק שלא ידעה שקיים בכלל.
כשכבר לא יכלה יותר לקבל, סגרה עיניים ונשמה עמוק. אחיה הדהים
אותה. אותו אדם שחשבה שהכירה מאז שנולדה... היא לא הכירה בעצם
בכלל.
ועכשיו, שבועיים לפני שהוא חוזר, לפני שהיא רואה אותו שוב, היא
לא יכולה לאכול בגלל הלחץ וההתרגשות. מחכה לאותו יום שתקום
באמצע הלילה, עם משפחתה, לפגוש אותו בשדה. ועד אז, היא היחידה
שלא ראתה אותו שנה, היא היחידה שהלב שלה נקרע ונתלש ונמעך בכל
פעם שמישהו טס לפגוש אותו ולטייל איתו וחזר עם בשורות טובות
ועם רוויה.
שרק יגיע כבר... שתוכל להתחיל מההתחלה. הוא לא יבין למה, אבל
לא יהיה לו אכפת והיא תשמח ותבכה ותחבק ולא תעזוב אותו לעולם.
עכשיו היא גם מבינה שהמחברת הזאת שינתה אותה לגמרי, שלמרות
הבושה והחדירה לפרטיות של אחד האנשים החשובים לה ביותר, למרות
כל זה - היא הייתה צריכה לדעת את כל הדברים שקראה שם, כי היא
סוף סוף מבינה אותו, כמו שרצתה.