ביום בו חרב העולם
רק דבר אחד היה לי בראש
מציק, שלא עזב,
זאת היתה משאלתי האחרונה.
הסתובבתי בחושך, לבד, ברחובות
בלי כיוון, בלי יעד מסוים,
פשוט ללכת, לחשוב.
לחשוב איך אני אגשים את משאלתי האחרונה
והרי, אם היתה קלה לעשייה -  הייתי עושה אותה כבר מזמן.
הרבה התלבטויות היו לי בהולכי ברחוב,
הציק לי שאני לא יכולה לעשות דבר שאני באמת רוצה -
להגיד את המילים האחרונות,
הכל כך חשובות.
והרי שאחרי היום הזה, לא אוכל להגיד עוד כלום,
שתיקתי תהיה לנצח.
המילים היקרות הללו שכה רציתי להגיד עברו והדהדו
במוחי, בשקט, עד כדי שגעון.
ולפתע, מצאתי כיוון ומצאתי לי דרך
אך לא הייתה זאת דרך המשי הלבנה להגשמת משאלתי האחרונה,
היה זה שביל העפר בכניסה לביתי.
נכנסתי לחדרי, ונרדמתי... ומשאלתי איתי.

אז רק רציתי שתדע,
שמשאלתי האחרונה הייתה מופנית אלייך.
ביום בו חרב העולם רציתי לומר:
אני אוהבת אותך
ואוהב אותך לנצח!