הצועני הזקן אמר לנו שראו את אמא של מרקו בפעם האחרונה באיידהו
באיזה קרוואן עם איזה היפי ואז באה הבת שלו ואמרה שהיא בטח
בסיאטל, איפה שיש הופעה של להקות רוק, כי בעשור הקודם - מתי
שהכל קרה - היו כמה להקות רוק טובות בסיאטל (וזה אני אומר - לא
הבת של הצועני).  ואז היא אמרה שלשם הולך כל מי שהוא מגניב
ובגלל זה גם הבת של הצועני הלכה. אז נסענו איתה כי לא היה לנו
משהו יותר טוב לעשות וגם כי מרקו היה חייב למצוא את אמא שלו.
הרגשתי קצת עצוב שהשארנו שם את הצועני כי נראה לי שהוא נעלב
שהלכנו לסיאטל ולא הקשבנו לו, אז הבאתי לו גוש גבינה גדול
ותקעתי בו קיסם עם דגלון שהיה כתוב עליו "בהערכה".  לפעמים היו
לי רעיונות כאלה.  
אז בקיצור, הבת של הצועני, שקראו לה טווס, והייתה יפה כזאת,
לקחה אותנו להופעה ונורא השתוללנו וטווס אמרה שהסולן פשוט
מדהים ושהיא נורא אוהבת בנים בלונדיניים כמוהו.  אז החלטתי
שאחרי שנמצא את אמא של מרקו אני צובע את השיער שלי ומסרק אותו
כמוהו ומזמין את טווס לצאת אתי.  ואז טווס אמרה לנו שהיא לא
רצתה להגיד את זה ליד אבא שלה, אבל היא שמעה שאמא של מרקו
מוכרת פה חומר מכל הסוגים ואני לא כל כך הבנתי אבל ראיתי שמרקו
הולך לבכות.  ואז מרקו שאל אותה אם היא יכולה לעזור לו למצוא
את אמא שלו והיא אמרה שהיא לא מתעסקת בדברים האלה והצביעה על
איש עם מעיל שחור גדול, מפחיד כזה, ואמרה שנשאל אותו. ואז היא
המשיכה לרקוד והייתה נורא יפה.  אז אפילו שקצת פחדנו, הלכנו
לאיש שעמד בפינה. מרקו הלך ראשון ואני אחריו.  הסתכלתי אחורה
על טווס והיא בדיוק דברה עם איזה מישהו ואני ממש קינאתי אבל
ידעתי שאני צריך לעזור למרקו.
"מה אתם רוצים, ילדים?" שאל האיש עם המעיל השחור וחייך חיוך
מגעיל עם שיניים שחורות כמעט כמו המעיל.  מרקו שאל אותו אם הוא
יודע איפה אמא שלו ואמר לו את השם שלה והראה לו את התמונה שלה
שהוא תמיד שומר בארנק. האיש עם המעיל אמר "בת זונה מזדיינת...
אמא שלך" וירק על הרצפה ליחה מגעילה.  "אני מכיר אותה... יצא
לי לעבור עליה כמה פעמים". הוא צחק צחוק רע כזה והשתעל.  מרקו
התחיל לייבב. "אם היא עוד לא מתה מכל המחלות שהיא העבירה פה
לכולם, בטח היא מתחת לגשר עם כל הנרקומנים האחרים..."  הוא שתק
כמה שניות ואז הסתכל על מרקו ואמר: "אתה באמת דומה לבת זונה,
ילד." ואז הוא הסתובב והלך. מרקו בכה יותר ויותר חזק הוא הסתכל
בתמונה של אמא שלו וידעתי שככה הוא רוצה לזכור אותה. אני
ידעתי.  "בוא נלך הבייתה מרקו." אמרתי לו. שמתי עליו יד ונתתי
לו לבכות על החולצה שלי. הלכנו ככה ולקחתי אותו לאזור של
ההופעות, כדי לעזור לו לשכוח מכל העניינים האלה.
מרקו נשען עלי ביד אחת וביד השנייה החזיק את התמונה של אמא
שלו. שנינו לא חשבנו שזה ייגמר ככה.  אבל כמו שאומרים - החיים
זה לא סרט מצויר.

מרקו בכה ובכה והלהקה נגנה שיר על איזו בחורה.  אני חשבתי רק
על בחורה אחת שקראו לה טווס והיא כבר רקדה קרוב לבמה.
חשבתי כמה אני אהיה מאושר עם שיער צהוב וטווס לידי.  
מרקו המשיך לבכות.


(יולי 2000)