מעטים הם הרגעים בהם יוצא האדם מזמנו שלו וגולש לו מבעד לגלי
ההווה אלי ענני הנוצה של העתיד והמצולות האינסופיות של העבר.
מעטים הם, וקסומים.

ליתר דיוק, שניים הם. מדעיים ובדוקים כפי שהם נשגבים מדעת.

האחד, כשניעור אדם משינה, ובינות לערפילי המודעות עוד שב
ומשחזר את חלומו, חי מחדש את אותם רגעי שמחה ועצב, שחוק ובכי,
אותו פחד עצום, אותה שמחה עילאית. שהרי ידוע כי עשרות ואף מאות
חלומות חולמים אנו בלילה, וזוכרים רק את המעטים אשר בעיצומם,
למרבה האכזבה (שכן גם חלום ביעותים מרתק הוא, ויוצאת נפשו של
האדם לדעת מה סופו), מקיץ האדם. אבל מניין לו לדעת כי מזה
החלום הוא עתיד לעור ולא מקודמו או משנהו, אם לא תר בעתיד אחר
הרגע בו יקום ומתוך כך מתעד לפרטי פרטים את החלום שנקטע עוד
שעתיים, עוד חמש דקות.

השני, כשנושא האדם עיניו אל הכוכבים, אלי אותן שמשות עתיקות
כזמן המביטות בו ממעל (מתחת?), אלי אותן בועות גז עצומות
הבוערות להן באור יקרות, מחממות בעדנה את פני הפלנטות המקיפות
אותן במסלוליהן הקבועים מראש. שהרי ידוע כי כל אותה תפזורת של
לובן המבהיקה בשחור הלילה שוכנת לה מאות, אלפי, מליוני שנות
אור מאיתנו. ושנת אור, כשמה כן היא: המרחק בו אלומת אור, מהירה
ככל שתהיה, עוברת בשנה שלימה. שנה שלימה. אותה אלומת אור, קרה
ומנוכרת ובו בזמן מקסימה ומהפנטת, המוצאת את דרכה אל אישון עין
האדם ובינות לעצביו ברגעים אלה ממש, היא שדר מן העבר, שנשלח
לפני מאות, אלפי, מליוני שנים. אותו הבזק שבמהירותו העצומה
מקדים אף את הרעם, הוא האור המספר לנו אודות כוכב זה או אחר
בשביל החלב, באנדרומדה, בזודיאק, כפי שהיה לפני עידנים,
בינקותו, בחייו הארוכים כמזין ומטפח חיים, במותו הגרנדיוזי,
ההרסני והנורא. ואותה סופרנובה המשתקת את חוזיה בפליאה היא
תחינה אילמת של כוכב מת זה מכבר, המבקש שנתאבל על מותו, אם גם
בעוד שנים כה רבות, בהן הספיק לאחות את אטומיו המפוזרים
ולהיוולד מחדש.

והראשון הוא השני, באותה מידה בה השני הוא אף הראשון.

כוכבים - כחלומות הם. יופיעו ויגוזו כאשר ירצו, ובין לבין
סיפק בידם להמם אותנו בתפארתם. מעסיקים את האדם באישון הליל,
כשמבקש הוא להתנחם בחברת אלה שהיו ועתידים להיות, ולעולם לא
יבגדו בו או יגלו את סודותיו לאחר.

והחלומות, מה הם אם לא אבק כוכבים?