כל אדם יורד מפס שפיותו בזמן שכזה,
גם אני נכנע להזיות של גדלות.
אדם עוזב דעת למבטה של עין
ובגנים הולכים עוברי אורח ומקוננים
על בוא הזמן האחרון,
"קץ הימים"

ובזמן האחרון טובל אני עד ראשי
בהזיות חדות.
מתים לא סגרו את עיניהם,
מביטים מן העתיד
ומבטם זורע בי אימה סקרנית.
אני נצלב,
אל משכנות אור,
טבול במלחמה בין בני האור לבני החושך,
טועה בדרכי אל האור,
והאור אשר בקצה המסדרון
מאיר את חדרה של אימא,
היא אינה הוזה,
שוכבת היא ומאבדת את מושג חרותה.

כל אדם יורד מפס שפיותו בזמן שכזה,
אני גם יורד מפס הזמן.
בהבזקים רואה עיר נצורה,
וקורבן.
צלב ושמש נשכנית.
הגורל הפך מזמן להיות נהר גועש,
סוחף אדם אשר יודע בהזיותיו
שכל הנהרות זורמים אל הים.