כשהרמנו אותה ארבעתנו, כמו שלימדו אותנו, חשבתי על עצמי בגיל
שלה. האם בכלל ידעתי הפגנה מהי? מה זאת התנחלות? איפה זה גוש
קטיף?
איך קורה שילדה שעוד לא מלאו לה שלוש עשרה, אורזת תיק קטן,
מנופפת לשלום להוריה שבכוכב יעקב, עולה על אוטובוס במקרה הטוב
או טרמפ במקרה הפחות טוב, מסתננת לגוש קטיף, עוברת את הש"ג של
נווה דקלים ומתבצרת בעקשנות בבית הכנסת האשכנזי ביישוב?
היא לא צמאה, לא רעבה, לא עייפה. היא יכולה, מצידה, להמשיך
להתבצר בקומה העליונה עוד המון זמן. היא לא הולכת לשום מקום עד
שתקבל תשובה. בזרועות חבוקות עם עוד עשרות בנות גילה שעוד
נותרו נאבקות סמוך לחצות יום חמישי, ה-18 באוגוסט 2005, היא
יושבת צמוד-צמוד לקרקע, מסתכלת לי בלבן של העיניים, ושואלת
אותי למה. למה מפנים את ארץ ישראל? למה מפנים את גוש קטיף? למה
מפנים את נווה דקלים? למה את מפנה אותי מהבית שלי? למה? (איפה
הלב היהודי שלך, איפה?)
והיא בכלל מכוכב יעקב.
אבל היא בכתה בכי אמיתי, בכי של מבוגרים. בדבריה היה טעם,
ודמעותיה הביעו כנות וכאב וצער עמוק. היא שם כי אכפת לה והיא
הולכת עד הסוף. התביישתי להודות בפני עצמי שלילדה שאני נושאת
בידי יש יותר אידיאלים מאשר לי יהיו אי פעם.
היא הסכימה ללכת בעצמה אחרי מספר מטרים. בעמדת המחבקת היה לי
יותר קשה, כי אחרי הכל, היא בסך הכל ילדה בוכה שצריכה להגיע
הביתה בשעת לילה מאוחרת. "את לא צריכה לעשות את זה, תגידי
למפקד שלך שאת לא יכולה", היא חזרה ושיננה באוזניי. הכל פשוט
בגיל הזה, חשבתי. סירוב פקודה הוא בוודאי עניין של מה בכך
בעיניה, היא רק ילדה. בכך פטרתי את עצמי מלנסות ולהסביר לה מה
פה קורה פה בעצם. למה אסור שאסרב פקודה, למה אני מבצעת את
המשימה למרות הקושי, למה אני מפנה אותה מהבית שלה (או לפחות
מהבית הרוחני שלה. היא תושבת כוכב יעקב, כאמור).
וכך, העליתי ילדה צמאה, רעבה, עייפה ובעיקר מתוסכלת על
האוטובוס שייקח אותה הביתה. ילדה שתגדל בתחושת מרמור. ילדה
שקרוב לוודאי לא תתגייס לצבא שפינה אותה ולא הסביר לה למה.
ובכן, מאז אותו יום חמישי, פיניתי עוד מספר מתיישבים עם לא
פחות סימני שאלה. עניתי ככל שיכולתי. המילה דמוקרטיה הוזכרה לא
מעט פעמים. שרון פסק, אני מבצעת.
אבל את התשובה לשאלה האמיתית, מודה ומתוודה, אינני יודעת. מדוע
המדינה מוותרת על גוש קטיף ואיזה טוב היא מייחלת שייצא מכך?
וחשוב מזה - מדוע היא איננה תולה את התשובה על שלט חוצות ענק
בנתיבי איילון?
וברור שיש הסבר ואני מאמינה שהוא אפילו הגיוני וריאלי ומנומק
היטב. מן הראוי שיפורסם לעיני כל, וכמה שיותר מהר.