מעולם לא ראיתי את אבני כל כך מתוח. אני מכיר את אבני כבר הרבה
שנים. אבני הוא קול, לא מרים את הקול, לא מתעצבן. אבני הוא כל
מה שלא דרום אמריקאי. מי שלא מזהה את הנגינה המיוחדת של העיר
שממנה בא יכול בקלות לחשוב שהוא נולד בארץ. אפילו את הריש
הגרונית הוא סיגל לעצמו, שלא לדבר על כך שבחיים לא שמעתי אותו
מחליף את המם עם הנון, דבר שכל כך מקסים את חקייני המבטא.
'כאשר אתה רוצה לאמוד אדם, הסתכל על המחוות הקטנות', הוא אמר
לי פעם, 'וכדי להבין את המחוות הקטנות לעומקן, אתה חייב לדעת
להכיר את המחוות של בני המקום שממנו בא'. אבני עצמו למד היטב
להסוות את המקום שממנו בא. 'סגל לעצמך שפת גוף חסכונית, שלא
יוכלו לקרוא אותך כמו ספר פתוח'. את אבני אף אחד לא יכול לקרוא
כמו ספר פתוח חוץ ממני שהצלחתי יום אחד לסדוק לו את המעטפת
ומאז אנחנו חברים, אם אפשר לקרוא חברות ליחסים שבינינו.
"מחוות", "סגל לעצמך", "לאמוד אדם", איזו עברית, לא להאמין
שהבן אדם הגיע לארץ בגיל עשרים ושתיים. הצליעה מתגברת, אני
מרגיש אותה בקצה של "עין אל חילווה". אני חייב להשגיח על
ההליכה, לא כל הטרמינל חייב לדעת שהאיש שהולך ליד האדון השתקן
סוחב פרוטזה. אני מרגיש את המשיכה בקצה הגדם, תמיד זה קורה
כשאני בלחץ, רק שהפעם אין ללחץ שום סיבה הגיונית חוץ מהתחושה
שאבני לחוץ. כשאני מביט בו אני לא רואה דבר שמאשר את התחושה,
אבני אמן ההסוואה מצליח לשטות אפילו בתלמידיו. הידידות רבת
השנים, ידידות לא שוות כוחות שבין מורה לתלמידו או "ברית סוחבי
המתים"  שבה אנחנו ככל הנראה שווים, מאפשרת לי להציץ במה שרוב
האנשים לא רואים אצל אבני, או שזו סתם אינטואיציה או שזו הדרך
שבה הוא ממשש את צלעותיו בכל פעם שמשהו מטריד אותו. רק אני
מזהה את תנועת המישוש כפי שרק הוא מזהה את צליעתי המתגברת כל
פעם שמשהו מעיק עלי. אז עכשיו הוא ממשש את צלעותיו ואני מגביר
את צליעתי ושנינו מנסים בכל כוחנו להימנע מכך. יש להניח שאנחנו
לא מרמים אף אחד והאדמירנטה יודע היטב שאני מטעם המדינה על אף
שאני מוצג כעוזרו של אבני, איש חברת "rahav" לאמצעי מודיעין
ותצפית. "רהב", שם מעניין. האמת היא שבמקור השם הוא "רחב" כי
כמו שאמר לי פעם מישהו, אסור לשכוח שמודיעין וזנות הלכו יחדיו
עוד מהריגול המתועד הראשון. חוש הומור מוזר היה להם, למייסדי
החברה. כל הטרמינל "מדגדג לי כאן וכאן וכאן" ובעיקר ב"עין אל
חילווה", היא יוקו אונו הפלאסטית שלי, הפרוטזה המשוכללת שכולה
פלסטיק, אלומיניום וחומרים מרוכבים, פרוטזה שמאפשרת לי "ללכת
עם ולהרגיש בלי" בעזרת תחושות הפאנטום וחיוכו הקפוא של החובש
הצחקן. הטרמינל החדש הורג אותי. הולכים והולכים והולכים. קניון
ענק ויומרני, סלע קיומה של הציונות המודרנית "קנה וסע, טוס
וקנה". כנראה שזה מה שהעם צריך, קצת כושר גופני, קצת קניות
ולברוח לפעמים לחו"ל בחבילה אחת עם אדריכלות ציונית גאה ועמוסת
סמלים יהודיים דה לא שמעטא. עם כל הכבוד למתכננים, ישנם גם כמה
זקנים, ילדים ופרוטזות שצריכים לעבור את המסלול למטוס וממנו,
והיה צריך לחשוב גם עלינו. אבני התעקש ללכת במסלול הרגיל ולא
להשתמש בקשריו. 'מסלולי האחמי"ם נמצאים תמיד במעקב, רצוי לצמצם
ככל האפשר את השימוש בהם', הוא תירץ. אני חושד בו שהפעם הוא
משתמש בהליכה הארוכה כדי להסדיר את מחשבותיו ונשימתו. בחיוכו
הקפוא של החובש הצחקן אני מרגיש עד לקצה הפרוטזה שהאדמירנטה
קשור בצורה זו או אחרת למת שאבני נושא על גבו או רגלו או לבו
או הכי נכון צלעותיו. לאבני אין שום סימן על גופו, אני יודע כי
אנחנו מתקלחים לפעמים ביחד בבריכה בבית הלוחם. אני נושא את
החובש על הגדם, היכן נושא אבני את המת שלו? אולי זה כמו
בזיכרון אהבה כשריח או נוף, כאב או לחן מזכירים לך אהבה ממומשת
או שלא? כמו ש"טנגו אפסיונאטה" של פיאצולה תמיד מזכיר לי את
רותי ואת המעידה הכואבת ההיא במועדון הריקודים שהכאיבה לי בגדם
והזכירה לי את חיוכו הקפוא של החובש הצחקן וככה דבר מזכיר דבר
שמזכיר דבר שמזכיר דבר ללא סוף ותמיד מגיעים לאותה סחיבת מתים
על הגדם או על הצלעות והלב. את רותי אני סוחב בתוך הלב, אני
רוקד איתה את הטנגו של חיי. 'אתה עוד תרקוד על הרגל הזאתי',
צחק החובש כשהתקין לי את חוסם העורקים. 'תשמח שזה לא הביצים',
הוא צחק רגע לפני שחיוכו קפא לנצח. 'טנגו, אין ריקוד שמתאים
לרגל אחת יותר מטנגו', צחק החובש בפעם האחרונה בתוך כל הצעקות
,הדם וריח אבק השריפה החמוץ. 'טנגו' היתה מילתו האחרונה לפני
שהכדור חדר את קסדתו מצד אל צד והקפיא את החיוך האופטימי והשמח
שלו. בכל פעם שאני שומע טנגו אני חש בגדם, בריח אבק השריפה,
באבני, בחובש וברותי. "טנגו" הביא אותי למחלקה ללימודי אמל"ט,
לאבני ולרותי. "טנגו", מבוא לחברות, מבוא לפרנסה, מבוא לכאב,
לאהבה. אבני חותר קדימה בנחישות, בכוחו של איזה יאוש שאני לא
יורד לפשרו ולעומקו, מבע פניו חסר כל הבעה או רגש שיסגיר מה
עובר עליו ואילו אני מחייך ככל הנראה כשאני נזכר לי, דווקא פה
מכל המקומות, ברותי. לפעמים בלילה, לאחר האהבה, אנחנו צוחקים
עד כלות הכוחות כשאנחנו נזכרים בזקפה ההיא. לא הייתי טירון,
היו לי כבר כמה נשים בעברי. נערות מבית הספר, ילדות מהתנועה,
מתנדבות בבית החולים ומרכז השיקום שנעתרו ל"גיבור המלחמה" או
שסתם הסתקרנו לראות איך זה לעשות את זה עם קיטע. ממש קטע,
כאילו שאיבדתי משהו אחר ולא סתם רגל. מישהו המליץ, מישהו אחר
נתן כתובת וכך הגעתי ל"מרכז הבין לאומי לריקודים
לטינו-אמריקנים" בהנהלתה של הרקדנית המפורסמת איזבלה מריאחה,
שרמוטת ברים זקנה שעלתה לארץ ופתחה סטודיו לריקודים סלוניים
לאחר שסיימה קריירה במועדוני הריקוד בתשלום ברחבי אמריקה
הלטינית. אני נכנס לאולם ישן שראה כבר ימים יפים יותר, יושב לי
בפינה ומסתכל ברוקדים. כמה מבוגרים ומבוגרות, כמה בודדים
אומללים ואיזה שניים שלשה זוגות צעירים מתרגלים שם כל מיני
תעלולי סמבה סלסה צ'ה צ'ה צ'ה ועוד אי אלו מחולות זרים
ומוזרים, ואז, פתאום, בהפסקה בין הריקודים ניגשת אלי בחורה
בערך בגילי, אולי טיפה מבוגרת ממני, ושואלת אם באתי להסתכל לה
על התחת או שאני מעוניין גם לרקוד קצת. אני הסמקתי, איך שאני
הסמקתי. 'ממש לא התכוונתי, זאת אומרת, אני רוצה לרקוד אבל קצת
קשה לי עם הרגל וממש לא שמתי לב שאני מסתכל לך, זאת אומרת, בטח
שאני רוצה לרקוד אבל לא משהו מהיר, אולי טנגו אם אפשר ללמוד
כאן'. בקיצור הסתבכתי קשות. אני מתנצל ומקשקש ומקשקש, אדום כמו
תחת של בבון והזיעה ניגרת ממני כמו מפל התחנה בחורף גשום
במיוחד, ואז אני רואה שהגברת מתפוצצת מצחוק וגם אני מתחיל
לצחוק ואנחנו צוחקים, כפי שאומר מאיר אריאל, כמו שלא בכינו
שנים. 'אני רותי', היא אומרת לי לאחר שאנחנו לוקחים קצת אויר,
'ואנחנו הולכים ללמוד לרקוד את הטנגו'. איך שהיא אומרת את
המילה טנגו מיד מתעורר לו פבלוב הזקן ואני חש משיכה עזה מכיוון
"עין אל חילווה" ובאישוניה של רותי אני רואה את חיוכו הענק
והטוב של החובש הצחקן, האיש שציווה לי את האושר, את שמחת החיים
ואת החיים עצמם. 'אחת שתיים שלש עצור אחת שתיים שלש עצור',
מלמדת אותי רותי את המהלכים ההכרחיים של הריקוד כשפתאום היא
נעצרת ונוזפת בי על כך שאני כנראה חושב שהיא מטאטא או משהו כזה
ושעלי לדעת שהיא אשה ושבטנגו לא מחזיקים אישה כאילו היא חפץ.
היא מיטיבה את ידי הימנית על שמאל מותנה, קצת מעל התחת האלוהי
שלה ומקרבת אותי אליה באופן כזה שגם החלציים שלי מתחילים
להתרגש קצת אם אפשר לקרוא לזה ככה. אנחנו רוקדים צמוד, ברכי
הימנית בין ברכיה, ריקוד פשוט הוא הטנגו. מריאחה השרמוטה מניחה
את הטנגו אפסיונאדו, הטנגו של התשוקה, כשמתחוור לי שהמה שמו
שלי ניצב כמו דגל אדום של אחד במאי ושגם רותי חשה בזה על אף
שהיא לא מנסה להתרחק ולא נראה שהיא מתלוננת. אני, אידיוט
שכמוני, נבהל כהוגן, עושה צעד לא נכון ולא עוברת שניה ואני
מוטל על הפרקט המזויף ו"עין אל חילווה", היא" יוקו אונו
הפלאסטית" או "הרגל הזאתי", שוכבת לה במלוא הדרה הטכנולוגי שני
מטר ממני. עכשיו רותי מתחילה לגמגם ולהתנצל והדמעות מתחילות
לבצבץ ואחר כך להישפך כמו מפל התנור בחורף מבורך במיוחד ואני
מתחיל לצחוק כמו שלא בכיתי שנים ומבקש מרותי לשבת לידי עד
שאסתדר והיא יושבת ואני מלטף לה את הראש ואיך הגענו לנשיקה אני
כבר לא זוכר אבל אני עדיין שומע את מחיאות הכפיים של שאר
הרוקדים. ממש טלנובלה הבאנו להם לחור העלוב של איזבלה מריאחה
שכבר ראתה הכל אבל טנגו ואהבה על רגל אחת אפילו שרמוטה זקנה
כמוה לא רואה כל יום. אני צריך לחשוב על משהו אחר כי אבני
מלכסן אלי מבט ומבחין בחיוך הגדול שלי ואין דבר יותר מטומטם
מלפגוש אדמירנטה שבכיסו מאה וחמישים מיליון דולר עם חיוך גדול
וזקפה. הנה חדר האחמי"ם. ברוך השם המסע נגמר לפני שעין אל
חילווה התפרקה, סוף סוף נראה את הטיפוס שמלחיץ ככה את אבני
הקשוח.